כתבתי תיאוריה דתית-פילוסופית, שמקשרת בין התודעה והמוסריות לבריאת העולם, מה אתם חושבים?

"אדם שלא מקיים את מצוות אדם לחברו, לא ראוי לקיים את מצוות ה'"

הכוונה שלי כאן היא, שכל עוד בן אדם
לא עומד במצוות הבסיסיות של בן אדם לחברו (בהגדרה יותר רחבה בין אדם לה' ובין אדם לאדם) לא ראוי לקיים את מצוות התורה, ומבחינתי מצוות בין אדם לחברו זה עשרת הדיברות, ולא פלא שהן היוו כחוקים המונותאיסטים הראשונים בעולם.

כלומר מצווה גוררת מוסר, המצוות הן הבסיס הקיומי של המוסר והמוסר הוא הבסיס הקיומי של המצוות, שימו לב שרוב המצוות בעשרת הדיברות מדברות על יחסים בין בני אדם לה' ובין בני אדם בכללי, בתוסםת של מתנה שלמעשה היא יום השבת, יום להתנקות רוחנית ולחשבון נפש, למצות את הזמן עם הקרובים שלנו ולנוח מקיום מצוות פעם אחת בשבוע בשביל לקום בכוחות מחודשים לקיים כמה שיותר מצוות בימי החול וכאן המצוות והמוסר מקשרות אותנו לתודעה שאליה הגענו בגלל ולא בזכות חוה, ולשם כך התבקשנו להוכיח את עצמנו כמוסריים ונאמנים.. מכאן (המילה תודעה) נגזרות המילים-דעת-דעה

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע-

למעשה, חוה הגיעה למעין שינוי תודעתי שבו בינתה נשגבה למושגים יצר הרע ויצר הטוב, תאוות נפשו של האדם, בושה, יהירות, תחושת עליונות וחוסר שיוויון, מחשבה עמוקה על החיים וחשיבה אובססיבית, דאגנות יתר, מרדנות ולחץ.-
לולא חוה לא היו מחלוקות בעולם, בלי פוליטיקה, בלי לשון הרע, כל אדם היה חושב על עצמו בלבד, לא חושב מה אחרים חושבים עליו, כלומר לא נכנע לתכתבי החברה ולמוסכמותיה, בינתינו לא הייתה נשגבת למושג מוסריות משום שהיינו חיים בתוכו, ללא כל ידע מוקדם.