3 תשובות
מעביד אמור לשלם גם על הפסקות. אתה אמנם בפועל לא עובד בזמן הזה, אבל אתה עדיין במסגרת של שעות העבודה. ממליצה לך לברר גם בפורומים שעוסקים בזכויות במקומות עבודה.
מבין התשובות שהתקבלו תשובתו של בבר יותר מתאימה למצב החוקי, שהוא כדלקמן:

אין לעובד כל זכות לקבל תשלום בגין הפסקה, אלא אם חל אחד מן החריגים שיפורטו בהמשך.

א. אם בין העובד למעביד יש הסכם עבודה אישי שבו תנאי מפורש המזכה את העובד בתשלום בגין ההפסקה גם אם העובד לא דרוש להיות זמין לעבודה בזמן ההפסקה.

ב. אם על יחסי העבודה בין העובד למעביד חל הסכם קיבוצי שקובע מפורשות כי זמן ההפסקה ייכלל בחישובי השכר כזמן עבודה.

ג. אם ההפסקה אינה "הפסקה" העונה על תנאי החוק כפי שהתפרשו על ידי בית הדין הארצי לעבודה- כלומר אם המעביד אינו מאפשר בפועל לעובד החפץ בכך לצאת ממקום העבודה בזמן ההפסקה ולמעשה דורש ממנו להיות זמין לעבודה לפי צרכי המעביד (כלל זה לא חל אם העובד הוא שבוחר לא לנצל את ההפסקה כשזו מגיעה לו, כגון מי שבוחר לאכול בעמדתו או במטבחון או בחדר האוכל שבמקום העבודה, או בכלל לא מנצל זכות לצאת להפסקה מתוך בחירתו- בלבד וברור מהיחסים בין הצדדים שהמעביד אינו מתייחס בצורה מפלה לעובדים שכן מנצלים את זכותם להפסקה).

להמחשת התנאי האחרון אציין כי היה מקרה שבו בית הדין לעבודה קבע כי יבוטל "ניכוי זמני הפסקה" שהופעל על שכרן של מספר קופאיות באותו מרכול. מעבידן ניכה משכרן באופן קבוע בגין חצי שעה הפסקה במשמרת, אך הן הוכיחו כי הן נדרשו בפועל לעבוד ובכל המקרים האחרים נדרשו לכל הפחות לא לצאת ממקום העבודה למקרה ויהיה צורך לבקש מהן לאייש את עמדתן בזמן ההפסקה.


בברכה,
יהודית קנטור, עו"ד
חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951, קובע כי ביום עבודה של שש שעות ומעלה תופסק העבודה ל- 3/4 שעה לפחות כאשר 1/2 שעה ממנה חייבת להיות רצופה. ביום שלפני יום חג או מנוחה שבועית (שהוא קצר יותר) ההפסקה תהיה בת 1/2 שעה בלבד. מכל מקום, אלא אם המעסיק קבע שעל העובד להישאר במקום העבודה בזמן ההפסקה ו/או במקרים של הסכמים קיבוציים או חוזים ספציפיים, זמן ההפסקה הינו על חשבון עובד. בנסיבות מסוימות החוק מתיר סטייה מהכלל. יש לבדוק כל מקרה לגופו.

האמור לעיל אינו במקום ייעוץ משפטי ו/או חוות דעת משפטית ואינו מהווה תחליף לייעוץ פרטני. הסתמכות של השואל/ת על המידע הינה באחריותו/ה בלבד.