אם העולם הנומנלי בלתי ניתן לידיעה איך קאנט ידע שהוא קיים או שהוא בלתי ניתן לידיעה?

סרבינג קאנט

בלה בלה בלה

יש את זה בתרגום לשפת הקודש?

שואל השאלה:
תודה על התשובה המעמיקה אתה מעלה נקודות חשובות שנוגעות ממש ללב השיטה של קאנט.
אתה כותב שהנומן (הדבר כשלעצמו) הכרחי, כי אי אפשר שתהיה תופעה בלי משהו שמופיע כלומר, הפנומן מחייב קיומו של נומן.
אבל כאן בדיוק נמצאת הסתירה המרכזית:
קאנט עצמו קובע שקטגוריות כמו סיבתיות חלות רק בתחום החוויה כלומר על תופעות בלבד.
אז אם אנחנו אומרים שהנומן "גורם" לפנומן, אנחנו מפירים את הכלל הזה בדיוק כי אנחנו מחילים סיבתיות מעבר לגבולות החוויה.
אי אפשר גם לטעון שהנומן "לא ניתן לידיעה" וגם לטעון שהוא מקור הפנומן מבלי להסתבך בסתירה פנימית.
לגבי הפירוש של שלמה מימון אני מבין למה הוא מושך. הוא מנסה לפתור את הסתירה בכך שהוא מפרש את "הדבר כשלעצמו" לא כמשהו ממשי ומנותק, אלא כמעין אידיאה רגולטיבית אידיאל של הידיעה המושלמת, נקודת גבול שהשכל שואף אליה אך לעולם לא מגיע אליה.
אבל גם כאן עולה בעיה עמוקה: מימון אולי נמנע מהסתירה המטפיזית של קאנט אך במחיר של שינוי כללי של המושג.
במקום להתחיל מהמציאות ולבנות ידיעה שלב אחרי שלב, הוא מניח מראש אידיאל בלתי מושג, ומודד את כל הידיעה האנושית לפי כמה היא מתקרבת או לא מתקרבת אליו.
זו החלקה מתוחכמת לספקנות אחרת:
אי אפשר להגיע לוודאות, לא כי העובדות לא ברורות אלא כי אנחנו לא "שכל מושלם".
האמת כבר לא מוגדרת כ"התאמה למציאות", אלא כ"מה שהיה נתפס על ידי תודעה מושלמת".
והמסקנה? הידיעה שלנו תמיד נחותה, תמיד חסרה תמיד נידונה להיות "בערך".
אז כן מימון אולי טשטש את הסתירה הלוגית של קאנט, אבל הוא שומר על אותו כשל יסודי: שלילת יכולת ההכרה האנושית לדעת את המציאות בצורה ישירה, אובייקטיבית ובוודאות.
וזה, בסופו של דבר, לא פתרון. זו רק גרסה רכה יותר של אותה כניעה.

קאנט נגע בי כשהייתי ילד

שואל השאלה:
אני מעריך מאוד את הנכונות להכיר בבעייתיות אצל קאנט ואכן, עצם זה שאתה מחפש "תיקון" (כמו מימון או הגל) רק מוכיח שהסתירה אמיתית ולא שולית.
אבל לגבי מימון גם אם הוא ניגש לנואמון לא כיישות ממשית אלא כאידיאה רגולטיבית, הוא עדיין לא פותר את השאלה היסודית:
האם התודעה האנושית יכולה לדעת את המציאות כפי שהיא או לא?
ברגע שאומרים "האובייקט נבנה מתוך הסובייקט", כבר אין מציאות שאינה תלויה בתודעה.
הידיעה נעשית סגורה בתוך עצמה יחס בין מושגים, בלי עוגן במציאות שמחוץ להכרה.
ואז השאלה היא:
אם אין מציאות מחוץ למבנה התודעה, מהו הקריטריון לאמת? איך מבדילים בין טעות לאמת אם הכול מבנה פנימי?
ברגע שהאמת מוגדרת כהתאמה לתופעה, ולא למציאות עצמאית, איבדנו את ההבחנה בין ממשי לדמוי, בין אובייקטיבי לסובייקטיבי אפילו אם זה מוצג בלשון "יחסית מדעית".
זו לא תיקון זו הכרה בייאוש.
וזה בדיוק מה שהשיטה הזאת משמרת: שורש של ספקנות מתוחכמת, ולא פתרון.

שואל השאלה:
חשוב לי לחדד משהו:
אם שיטה לא מסוגלת להסביר את הקשר בין התודעה למציאות בלי ליפול לסתירה פנימית זה לא עניין של "הכרעה אישית". זו שאלה של תקפות לוגית.
ברגע שאתה אומר שהאמת נבחנת רק "בתוך התבונה", ושאין גישה ישירה למציאות כשלעצמה אז לא משנה כמה קריטריונים פנימיים יהיו, כי אתה כבר מודה מראש שהכול מתרחש בתוך מערכת סגורה שאין לה עוגן במציאות.
אם אי אפשר להבטיח קשר בין מחשבה להוויה כל השיטה נופלת.

שואל השאלה:
אני חושב שעכשיו הדיון ממש הגיע ללב העניין:
אתה אומר שאין בעיה "ליצור קשר" בין תודעה למציאות, אבל שאתה מקבל מראש שהאובייקטיביות לא נובעת מהמציאות עצמה, אלא מובאת פנימה מתוך התודעה.
אבל זו בדיוק הבעיה כי ברגע שזה קורה, האמת מפסיקה להיות "התאמה למציאות" והופכת להיות התאמה למה שהתודעה בונה או תופסת.
זו לא סתם "שאלה של הכרעה" זו שאלה של האם יש מציאות אחת, בלתי תלויה בתודעה, שהידיעה יכולה לשקף אותה או לא.
אם לא אז אין משמעות למושג "שגיאה", אין אמת במובן אובייקטיבי, ויש רק מבנים תודעתיים פנימיים שמתפקדים לפי כללים פנימיים.
אם כן אז צריך לנטוש את ההנחה שהידיעה מוגבלת מראש לתופעות בלבד, ולהחזיר את הקשר הישיר בין תודעה למציאות.
במילים אחרות:
או שאתה מקבל את האידיאליזם ומוותר על אמת אובייקטיבית,
או שאתה בוחר באובייקטיביות ואז חייב לדחות את האידיאליזם.
אי אפשר להחזיק את שניהם יחד בלי לסתור את מושג האמת עצמו.