כל שנה יש ערב פואטרי סלאם בבית ספר וניסיתי לכתוב קטע, אשמח לשמוע מה דעתכם

למי שלא יודע פואטרי סלאם זה אירוע במה פתוחה שבו כל אחד יכול לעלות ולהקריא מול כולם, לרוב זה קטעי שירה או קטעים עם חרוזים
זו מסורת שעושים אצלנו כל שנה ואני לומדת בפנימיה שאני מאוד אוהבת, והסביבה מאוד מקבלת. אנשים כותבים על מלא דברים, ממסקנות על החיים ועד סתם דברים מפגרים כמו תיאור על איך היום שלי נראה כשיש שניצל בחדא
אז הינה הקטע שכתבתי:


במשך השנים שמעתי אנשים מסביבי כותבים, בנות וגם בנים אל אוויר העולם משתפים קטעים. אך האם רק בשבילי, כתיבה היא דבר כל כך אישי? כשאני כותבת אני כותבת בשביל עצמי, להוציא את זרם המחשבות הבלתי פוסק על דף נייר, ואולי לעזור למוח להיות קצת יותר מסודר. לנסות לתת מילים לתשוקות לרגשות לרצונות, ולהכנס לפינות הכי חשוכות שנמצאות אי שם בעמקי המחשבות. מראיית העולם, לתפיסות פילוסופיות, ועד איך עבר עליי היום, אני כותבת בשביל עצמי, ולא בשביל איזה אדם אלמוני. אם לפני הכתיבה המחשבות שלי הן כמו חוט צמר מבולגן, הכתיבה משחררת ומסדרת חלק אחד קטן. איך לרוב באמצע הכתיבה אני בכלל נשברת, כי זרם המחשבות טס במהירות של מטוס קרב, והיד במהירות של ארנבת, שזה דיי מהיר אבל לא מספיק.
בקיצור אני חושבת שהבהרתי את נקודתי, כתיבה בשבילי היא דבר אישי. ועכשיו לקראת הסיום, אני קוראת לכל אחד ואחד מכם, לקחת דף ועט ולנסות לכתוב, מדהים כמה טוב זה יכול לעשות