מה דעתכם על הסיפור הקצר שכתבתי?

ביום שהאנושות הגיעה לקיצה, לא עשיתי שום דבר מיוחד. יש אנשים שזה די הפתיע אותם, הרי הטיימר שסופר אחורה ומודיע את השנייה המדויקת שבו ייפול המטאור די מיהר אנשים לעשות דברים אחרת. הכרתי חבר שהתוודה בפני בחורה שהוא אהב אותה אחרי שכל התיכון לא העז לומר לה, והם התחתנו מהר מהר יומיים לפני הסוף. כשקמתי בבוקר יום הדין, היה חם מהרגיל, 45 מעלות. קשה היה לצאת מהבית ביום כזה, אבל הייתי רעב, ולא היה כלום במקרר. כשהלכתי ברחוב ראיתי אנשים שמסתובבים עירומים, כלבים רצים ללא רצועה, ובכל מקום היה גרפיטי של "הסוף קרב!". אבל אותי כל העניין לא כל כך ריגש. כנראה שנהייתי אפתי. מילא הסוף שלי היה בא בהפתעה, והייתי מת ממחלה או מהתקף לב באופן פתאומי. אבל כשאתה יודע חודשים מראש שיפול מטאור ושאתה וכל מי שאתה מכיר ימות, אתה מאבד את אלמנט ההפתעה וזה כבר פחות מזיז לך. קניתי בסופר ביצים, לחמניות, ירקות ומנה חמה. אוכל שמתאים לגרוש טרי. כשבאתי לשלם המוכרת הזקנה אמרה לי שאין טעם, כי גם ככה עוד כמה שעות לכל הכסף לא יהיה ערך. אז לקחתי עוד אוכל, גם ככה הוא יתבזבז. חזרתי לדירה שלי וצפיתי בחדשות. שדרנים מדברים על הטמפרטורות הגבוהות, ויש לקט של הרגעים המכוננים שהיו לאנושות. גילוי האש, המצאת הגלגל, מלחמות העולם, הירושימה ונגסאקי, אסון צ'רנוביל, ניין אילבן, המצאת הטלפון, המצאת המזגן וכו התקשרתי לאבי, החבר הכי טוב שלי שבדיוק התחתן עם הבחורה שהוא אהב כל התיכון. הוא לא הבין איך הוא יכול להיות כל כך עצוב וכל כך שמח באותו הזמן, ואני לא הבנתי למה אני לא מרגיש שום דבר, רק ריקנות. חיכיתי לשקיעה, ישבתי במרפסת עם פייסל, מתבונן בהמולת הרחוב, באנשים השותקים העומדים ומחכים לסוף. ואז ראיתי גוש אש מתקרב במהירות, ועלה לי חיוך על הפנים ודמעה, לפני שהכל סביבי נהיה לבן.