מי פה עבר חרם ומי עשה כזה(או מרגיש שהוא בצד הזה)?

הצקתי פעם לילד כשהייתי בגן. אפשר לקרוא לזה אפילו חרם. לא יודעת מה עבר לי בראש, אבל היום אני ממש מתחרטת על זה ומתנגדת לחרם.

כל הכבוד לך מעריך

גם אם אספר את כל מה שעברתי, תאמין לי זה לא ישנה דעות של אנשים, הם לא פתאום יפסיקו להתייחס לאנשים בצורה כזאת

מן הסתם זה לא כיף לשבת בצד ושמתרחקים ממך
תשבו ליד אנשים שאתם רואים שהם לבד
בהפסקות.. אתם לא יודעים כמה הם יעריכו את זה :)

שואל השאלה:
^^אני בטוח שכן

ואני בטוחה שלא^
אבל אוקיי.
עברתי גהנום במשך כל התקופת בית ספר.
בגלל שאני נוצריה, בגלל שאני לא כמו "כולם" .
שפכו לי ג'ריקן שלם של דבק על השיער, הרסו לי את הבגדים, דחפו לבוץ, צחקו, הרביצו (החזרתי כמובן.) קיללו.
וזה רק חלק קטן ממה שעברתי~

עברתי לצערי אבל מעדיף לא לשתף

שואל השאלה:
^^אני ממש מצטער לשמוע:(
אבל שמח ששיתפת את זה ומקווה שזה יעזור לילדים לקבל את השונה

אני וחברים ממש מזמן שלי היה לנו ילד בכיתה שהיו מפחדים ממנו והוא היה חבר שלנו אז יום אחד כזה התאגדנו כל הכיתה להתבריין אליו ואפילו עשינו עליו שיר כזה חח

אבל היום אני מבין כמה טעינו וזה התנהגות של ילד כאפות לעשות חרם

לפי דעתי היום חרם זה לא דבר כזה פשוט זה ספקטרום אני יכולה להגיד שהרבה פעמים התנהגו אליי ברמה מגעילה ואני לא אשקר שגם אני (על הרוב אני מצתערת אבל על חלק לא)
מה שכן מגיל קטן לרוב הציקו לי ולא אני לאחרים אבל כשגדלתי התחלתי להיות הרבה יותר רעה לצערי

בכיתה ב' היה יום אחד שאמרתי לחברות שלי לא לדבר עם ילדה מסויימת, ובאותו יום אמא של אותה ילדה דיברה עם אמא שלי ואיתי. כנראה הייתי ילדה קטנה שלא יודעת כלום על החיים שלה, ואני ממש מתנגדת לחרם כיום. יותר מאוחר בכיתה ד' וה' גם עברתי סוג של חרם, זה לא היה מוכרז אבל היה אפשר לראות את זה, הייתי לבד וחברות שלי התייחסו אלי זוועה ועד עכשיו יש לי מחשבות שחברות שלי שונאות אותי מאחורי הגב.
אל תעשו חרם, פשוט אל.

שאלה טובה.. בפועל אני היום מתמודד עם ההשלכות. עברתי חרם, בריונות ודברים דומים במשך בערך 6 - 7 שנים.
היום אני לא זוכר הרבה מהילדות שלי לדעתי בגלל זה כי הדחקתי הרבה מאוד דברים, אני זוכר בעיקר טראומות ורגעים כואבים..
בגדול זה הדבר הכי גרוע שאני יכולתי לעבור בחיים שלי. זה התחיל ביסודי, עברתי בית ספר ומקום ושמו אותי במקום גרוע יותר.
גיליתי מהר מאוד גם שמי שחשבתי שאני עוד יכול לסמוך עליו, לא באמת יכולתי.
קשה לי לדבר על זה, אני היום הרבה יותר פתוח אבל זה נושא כואב. אני היום עובד עם עצמי כדי להיפתח.. אבל בצורה אמיתית. לא היו לי חברים, החברים שהיו לי האמיתיים, אלא שבאמת עוד ראו אותי היו דרך הדיסקורד. אני חושב שבמידה מסוימת המקום הזה גם הציל לי את החיים כי הוא סיפק לי עוגן.
היו זמנים שהייתי חושב שאני הבעיה, היו צוחקים עליי בפנים וגם מאחורי הגב אני בטוח. צילמו אותי שלא רציתי וצחקו על זה בסתר. עד היום גם יש לי קצת טראומה מימי הולדת כי אני זוכר כמה שהתייחסו אליי נורא, הזמינו אותי רק כי הזמינו את כל הכיתה אני בטוח. ובאחת מהמסיבות אני אפילו זוכר שהלכתי הביתה ברגל בוכה שהייתי בכיתה ו' כי התפרקתי. עם כמה שאני יכול לתת דוגמאות כמו שהייתי נועל את עצמי בשירותים ובוכה כי לא יכולתי יותר. או שהרביצו לי על זה שחשבו בסך הכל שאני הולך לרכזת. אני לא חושב שזה הדבר הבעייתי בשבילי, אני חושב שיותר קשה מזה זה הנזק שנותר בי.
כתוצאה מזה אני התמודדתי עם התקפי חרדה חזקים כל יום. אני עדיין מתמודד עם חרדה חברתית ברמה שבפועל אם אני רואה בן אדם ברחוב אני משפיל מבט ולא יכול להסתכל לו בעיניים. הערך העצמי שלי, הדימוי העצמי שלי והביטחון העצמי שלי ברצפה. אני מנסה להתחיל קצת לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי כי כרגע אני פשוט שונא את עצמי. אני מתמודד גם עם תחושת פרפקציוניזם, אני חייב להיות מושלם ואם מישהו טועה זה אני ולא האחר. אני לא יודע להגיד לא. ועוד הרבה דברים שנובעים לדעתי מהפחד להיות שוב לבד. אחת התחושות הגרועות שיצא לי להרגיש זה להיות לבד. כל יום. במשך שנים. אני מודע להכל, אבל לא הכל פשוט לשנות..
הבעיה הגדולה היא לא רק החרם עצמו, זה קשוח. אבל גם שנתיים אחרי כל יום הוא ממשיך להיות קשה. אני מתמודד אבל זה קשה.
אני עכשיו מתמודד עם שאלות קשות וסגירות מעגל בתקווה שאתקדם מכאן.
עם זאת, היום אני עובד על פרויקטים בתקווה לשנות כמה דברים בתפיסות העולם..
ואם אני אקח רגע פאוזה, למרות כל הקושי והכאב אני יכול להגיד שלא ניצחו אותי. איך אלטון ג'ון אמר "אני עדיין עומד". ואני מאמין שהיום אני רגיש יותר, ואכפתי הרבה יותר.
מקווה שזה עוזר קצת להבין..

עברתי חרם מאוד קשה שלוש שנים זה כל יום לחזור בוכה לבית ולהגיד שנמאס לי מהחיים והכל קשה והציונים בפח כי קשה להקשיב ולהרגיש נשפטת כל הזמן ואני עד היום חווה את זה
תמיד יש בי את השאלה מה הם חושבים עליי?
הנה גם הם שופטים אותי זה הרס לי את החיים

בחטיבה עשו עלי חרם שכבתי שנבע מקנאה (זה היה ברור). התעסקו במראה שלי *כל היום*. "למה השיער שלך ארוך ובהיר? למה השיער שלך חלק? איך את כזאת רזה? למה את הולכת זקוף?..."
הבנות האשימו אותי בדברים שלא עשיתי כדי שהצוות ישנא אותי (הייתי תלמידה מצטיינת), היו צוחקים עליי, צוחקים על האוכל שאני אוכלת עד כדי כך שנאלצתי לאכול בשירותים.
בשיעור ספורט אחד עשיתי שפגאט סתם, ואחת הבנות שהחרימה אותי אמרה לי בנימה מאוד כנה; "איך את ככ טובה בהכל? את גם יפה, גם חכמה, גם גמישה...איך זה הגיוני?"
ועניתי לה בכזאת בגרות, שלכל אחד יש את החוזקות שלו, ובטוח גם לה יש.

החרם הסלים והפך לאלימות פיזית. אני אציין שהיה לי, כמו תמיד, ביטחון עצמי מאד גבוה, ככה גדלתי וככה גודלת. להאמין בעצמי ולאהוב את עצמי.
הייתי איום בשבילן, וזה היה ברור גם לי וגם להן. ידעתי לענות ולהגן על עצמי, ועדיין- להגיע לשכבה ששונאים אותך ומקללים ורבים זה לא כיף. היו מרביצים לי ואז רצים לספר למורה שאני הרבצתי להן (אלימות זה לא דחיפה במקרה שלהן. הן זרקו עלי כיסאות ושולחנות).

ולא, גם היום כשאני בת 21 אני לא סולחת ולא אסלח להן. ואני מאמינה שבנות כאלה לא משתנות. רגש זה אנושי, ואם לך רגש ואמפתיה כלפי האחר אתה לא אנושי (או בשפה המקצועית - "פסיכופת").
גם היום אותן בנות לא מגיעות לי לקרסוליים.

לא מובן מאליו ששואלים את זה כל הכבוד

כשהייתי ביסודי עשיתי את זה לאיזה ילד עד שעבר בית ספר ואז עשו לי עד שעברתי בית ספר
ראיתי אותו ברחוב לפני כמה ימים והפרצוף שלי נראה בדיוק אותו דבר מאז היסודי (אני כבר בת 18) אז היה מאוד לא נעים

בכל מקרה ילדים שעוברים חרם צריכים פשוט לעבור במקום להתאבד

בחטיבה בנות היו יורדות לי על המראה החיצוני כמעט כל יום המילה מכוער הייתה מילה שנשמעת כל יום חח

לא עשו עליי חרם אבל בכיתה ד' וה' מישהי החליטה שלא מדברים איתי יותר ופשוט לא היו לי חברים כן דיברו איתי אבל לא היה לי עם מי לשחק בהפסקות ואז הייתי בטוחה שזה בגלל הגוף שלי(הייתי שמנמנה) והתחילו לי הפרעות אכילה נכנסתי לתת משקל רציני ורק באמצע כיתה ז' אחרי שהכרתי חברות אמיתיות שתמכו בי יצאתי מהמקום הזה

יש ילד שאף אחד לא אוהב והוא באמת מציק אנחנו לא סתם עושים לו חרם, ואנחנו מחייכים אליו והכל אבל אנחנו באמת לא סובלים אותו מרוב שהוא מציק, יש לנו חבורה של איזה 10 ילדים מהכיתה שאנחנו מדי פעם עושים יומולדת למישהו או נוסעים לכינרת ואנחנו אף פעם לא מזמינים אותו(הוא בטוח שהוא בחבורה אבל אנחנו לא רצינו אותו אף פעם) ואנחנו ה"חבורה הראשית" שלו

^אתם ליטרלי מחרימים אותו. מסגנון הדיבור שלך נשמע כמה חוסר בגרות נוטף מהחבורה המסכנה שלכם.

בכיתה ז' בחוג בישול התחלקנו לקבוצה של שכבה ז(20 ילד) וקבוצה של ח(גם 20 ילד)
וכשאני וחבר שלי(החנונים רצח) נכנסו לחדר אז מישהו מהם אמר שהוא לא מוכן שניכנס אליהם ואמר "בוא נעשה הצבעה" ואז חצי אמרו שנעבור, 7 נמנעו ו3 היו נגד שנעבור לקבוצה של ח'
קיצר בכיתי שם והיה כיף
זה היה בתחילת שנה, מאז הכל בסדר

יאפ זו אני ^^
הוא נכנס באמצע החיים והוא באמת מציק ולא נחמד

עברתי בכיתות ה, ו, יא, יב

אני עשיתי. מצטערת על זה מאוד, הייתי באמת ילדה קטנה ומטומטמת. (הייתי בת 12)

אני אותו אנונימי ממקודם ש"עשה חרם"
אנחנו חבורה של 10 מתוך 22, הוא לא היחיד שלא הזמנו גם לא הזמנו עוד 11

עברתי בגן ובכיתה א
היה לי חברה אחת
אבל כל השאר לא דיברו איתי
ואפילו אמרו לי "אף אחד לא אוהב אותך וגם לא יאהבו אותך"
והייתי ממש אומללה ועניתי ש"השנםחה שלי אוהבת אותי"
והחזירו לי דברים ממש דברים פוגעניים
שאני זוכרת עד היום
כאילו סוג של הסבירו לי שהמשפחה שלי לא אוהבת אותי
והכניסו לי את זה לראש
ומה שהכי הזוי
שאני בת 16 וזוכרת את כמה שקרה לפני 10 שנים

לא יודעת אם זה נחשב שעשו עליי חרם או לא..האמת הרבה פעמים אמרתי שהייתי מעדיפה שיעשו עליי חרם מוצהר,בהגדרה שלו,מאשר מה שבאמת היה שהיו מתעלמים ממני.
זה היה בחטיבה עד תחילת כיתה י שעברתי בי"ס שהייתי פשוט אוויר...ממש ככה
לא מזמינות אותי לשום דבר,לא מדברות,לא אומרות שלום,לא כלום
עכשיו,הייתי מאוד ביישנית ושקטה,אבל הייתי פשוט לבד... הרגשתי ממש אוויר ולא התייחסו אליי אף פעם,אז התחלתי פשוט לחשוב בקול
כל מה שאני חושבת עליהן, התחלתי לחשוב את זה בקול .. בעיקר עליהן
עבר איזה עשור מאז,ועד היום יש לי את השריטה הזאת של לחשוב בקול
כי אני עדיין בראש שלי שמתעלמים ממני,שאני אוויר,אז מה זה משנה אם אחשוב בראש או בקול?
אני זוכרת שרק התחיל לי כל ההתמודדות הרגשית,והיה לי מתח נפשי מאוד חזק ולא יכולתי לשבת בכיתה .ברמה כזאת
אז הייתי באמצע השיעור מסתובבת בכיתה,באה ללוח,מתחילה לקשקש עם הטוש,זזה,הרבה פעמים גם בועטת עם הרגל בקיר מרוב מתח נפשי חזק..באמצע השיעור כן? והבנות? כאילו כלום..לא מתייחסות,כאילו הכל רגיל...אף אחת לא באמת טרחה לשאול מה קורה למרות שהייתי במצוקה ..מתארת לעצמי גם שריכלו עליי הרבה בעקבות זה..בקיצור,כל התקופה הזאת מלווה אותי עד היום ועד היום כשאני מדברת על זה,עולות לי דמעות
זה שורט...

אני עוברת חרם עד עכשיו.
אבל מעדיפה לשתף אולי בפרטי

היי, אני עברתי סוג של חרם. וגם אח שלי
אני בת 17 והחרם לא התבטא בלעשות אותי אוויר. אלא להיפך. היינו הולכות ברחוב לבית ספר. . ופשוט היו סביבי 15 בנות שיורדות על איך אני נראת היום. ואיך התאפרתי מכוער ומה לא עשיתי בסדר . זה היה כמו שעשועון "נחש מה המחריד אצלה" והן היו נהנות מזה. . כשאנשים ברחוב מסתכלים ולא מגיבים על זה שום דבר.. ולא רק ברחוב. גם בכיתה. התביישתי לעשות קוקו כי פחדתי שיצחקו עלי אם הוא לא נראה טוב. או החולצה..
מאז למדתי להראות את הערך שלי. להראות שלא אכפת לי שהם מורידים אותי ולהיות חזקה.
ואח שלי.. היה שנתיים בחרם.. הוא היה מגיע לכיתה.. חלש וקטן.. יושב בפינה והילדים בתור עושים תורים מי ירביץ לו ראשון . והמורה מהצד מסתכלת ולא עושה כלום.. ילד בן 13.. לבד.. בעולם כואב.. זה גרם לו לרצות לפגוע בעצמו .. הוא התחיל להתאמן וזה גרם לו להיות הילד הכי חזק נפשית ופיזית שאני מכירה.

אף פעם לא עברתי חרם ממש אני לא חושבת שזה היה משהו שנאמר מפורשות אבל היה חוק לא כתוב להתעלם ממני וחשוב לי להגיד שהמורות לא רק שלא עזרו הן גם השתתפו בכל זה והרגשתי את זה
אני חושבת שזה קרה בעיקר כי הייתי שקטה יותר מכל השאר בכיתה וכי לא החרמתי מישהי שכולן החרימו אז נוספתי איתה לחרם

עברתי חרם בכיתה ד' ג' ובסוף ב' ופשוט לא דיברו איתי לא נראלי הבנתי את זה שעושים עליי חרם באותה תקופה כי אני הייתי ילדה שאוהבת להיות לבד גם בלי קשר וגם אני הייתי הכי גדולה בשכבה והייתי יותר בוגרת יחסית לגיל שלי אז הרגיש לי כאלו מסביבי יש ילדים שקטנים ממני בשנתיים +

אבל אני שמחה שזה קרה כי אם זה לא היה קורה לא הייתי מי שאהי היום(:

אני עברתי פעמיים

אני עברתי חרם שנתיים וזה היה סיוט היו מרביצים לי היא משפילים אותי היו מאיימים עליי בקיצור לא מאחלת לאף אחד

איתי לא דיברו ורדפו אחרי בהפסקה אחת בית ספר שלם רק בגלל שאני טרנסית

עשיתי את זה בכיתה ג עד היום החרטה הכי גדולה שלי אבל דיברתי איתו כמה שנים אחרי והיום אנחנו בסדר

בגן עדן עליי חרם . אני לא זוכרים את זה אבל ההורים שלי אמרו לי שהרביצו לי וכל זה ולא היה לגננות אכפת

למעשה אני עדיין עוברת סוג של.. תגידו לי אם זה נחשב..
ארבעה בנות לומדות למבחן רגע לפני שהוא מתחיל. ביקשתי להצטרף והן סירבו. ועשן אותי אוויר . 2 בנות הצטרפו והן לימדו אותן.. ונשארתי לבד בצד

לא נקרא^