למה יש אנשים שמרגישים את הצורך לאבחן את עצמם בדברים נפשיים בלי שהם מבינים מה זה בכלל באמת?

זה כמו אלה שחושבים שאם הם חשבו משהו אחד אתמול ומשהו אחר היום אז יש להם פיצול אישיות. הם פשוט חושבים שלאבחן את עצמם בהפרעות נפשיות יהפוך אותם למגניבים אפילו שזה לא המצב

כי אנשים רוצים להיות שונים ומיוחדים, בתור מישהו עם הפרעה נפשית מאובחנת כשאני אומר לאנשים פתאום הם אומרים שיש להם גם את זה וזה מעצבן

שואל השאלה:
זה פשוט מעצבן כי יש באמת אנשים שסובלים מדברים כאלה וזה לא צחוק

כן אני מבין את זה ממש

כי הם רוצים הצדקה לדפוסי התנהגות הרסניים
התרבות היום היא שלכל שטות של ניקיון קוראים אוסידי, להתמכרות לטיקטוק קוראים adhd, ולאהבה ללגו קוראים אוטיזם. מבחינתי אם לבן אדם אין אבחנה על דף מפסיכיאטר אין לו שום דבר

כי הם רוצים לדעת את הבעיות שלהם במקרה שיש , מימוש זכויות ובכללי לדעת על עצמך

תאמת שאין לי מושג בטח משועממים

זה נובע מטיפשות. קצת כמו שאני אשתמש במילים מעולם הקולינריה האיטלקי, שמעולם לא שמעתי עליו, רק כדי להיראות חכמה ומגניבה.

יש סיבה לכך שרבים מאיתנו עשויים להזדהות עם הפרעות נפשיות שמוצגים לנו ברשתות החברתיות, פעמים רבות הם מתארים תחושות או מצבים שחווים רבים מאיתנו ביום-יום.

לדוגמה, התיאורים של חרדה חברתית ברשתות החברתיות מציגים סיטואציות מוכרות לכולנו, אך במקום לראות בהן כמצבים טבעיים ומובנים, הם מקצינים את התופעה ומפרשים אותה כהפרעה נפשית- כמו לדוגמא, לייחס את התכונה "מבוכה" לחרדה חברתית.
גם בהקשר של ocd, בו תסמינים שנחשבים לחלק מהתנהגות אנושית רגילה, מצוירים כבעיות נפשיות חמורות.

אנשים או יותר נכון בני נוער שנחשפים לתוכן בתדירות גבוהה ברשתות החברתיות עשויים להתחיל להשוות את חוויותיהם האישיות עם ההגדרות המוצגות שם, ולפני שהם מבינים, הם מאבחנים את עצמם בצורה שגויה.
ומדובר בנזק מאוד חמור.

והצד האפילו יותר חמור לתופעה שאת מציגה זה שזה גורם לאנשים לזלזל באנשים שבאמת אובחנו עם הבעיות האלה, כל אחת שאוהבת לסדר אומרת שיש לה ocd ואז לא מבינים את הסבל האמיתי של אנשים עם ocd

כן, זה מעצבן ממש, אני סובלת מocd, ויש לי חברה שאמרה לפני כמה ימים שמפריע לה שמשהו לכ מסודר ואמרה כזה וואי הocd הזה ואין לה ocd היא בככל לא מבינה כמה זה קשה.

עידן שבו אנחנו מקבלים כל היום תוכן וסיפורים על או מאנשים מיוחדים ושונים שגורם לנו להרגיש שאם אנחנו לא שונים או מיוחדים אנחנו לא שווים
אז הם מנסים להיות שונים, להרגיש שונים
הם קוראים חצי שורה על בעיה נפשית כלשהי או שהם שומעים על זה מאדם שהם מעריצים ורוצים להיות כמוהו והם רואים את מה שהם רוצים לראות
פתאום הכל מתחבר להם והם אומרים כן גם אני שונה ומיוחד
הקטע זה שאנשים שלא אובחנו באמת אבל מאבחנים את עצמם לא מבינים כמה מסוכן ובעייתי זה
עזבו את הקטע אפילו של הזלזול באנשים שבאמת יש להם את הבעיה אבל זה באמת בעייתי
הם מכניסים לעצמם לראש לדוגמה שיש להם חרדה חברתית ואז לאט לאט גורמים לעצמם באמת להיות עם חרדה חברתית
הם שומעים על עוד ועוד דברים שיש לאנשים עם חרדה חברתית ובגלל שהם חושבים שהם כאלה בתת מודע הדברים האלה באמת מתחילים להפריע להם ואז הם מאששים את התאוריה שלהם שיש להם חרדה חברתית
נבואה שמגשימה את עצמה
בקיצור לא לאבחן את עצמכם כי אתם תדפקו את עצמכם

בתור אחת שבאמת סבלה מהפרעות שהשפיעו על התפקוד היומי שלי , ובכללי ואף פעם לא חיפשתי אבחנות אפילו , כיום כשהלכתי בעצמי לפסיכיאטר וקיבלתי איבחון זה באמת מעצבן שאפחד לא לוקח אותך יותר ברצינות כי מלא טוענים שיש להם בעיה נפשית אז אתה "לא מיוחד" ובסוף אני לא מצליחה לעבוד ולעשות כלום אבל זה לא משנה כי "לכולם יש בעיה נפשית כלשהי"
וזה כלכך מעצבן שלאנשים כבר אין אמפתיה להביא לך כי כל אחד שרוצה תשומת לב או לייקים טוען שיש לו זה ואת זה . אז כבר קשה לאנשים להביא לך אמפתיה מרוב שאנשים משתמשים במושגים האלב כשהם אנשים שאין להם בעיה בכלל הם הורסים את זה בשביל אנשים שבאמת סובלים .
ובסופו של יום למי שיש באמצ הפרעות מסוימות אנחנו הכי לא רוצים אפילו לספר את זה כי זה גורם לנו להרגיש חלשים, אבל בסופו של יום להכיר בחולשות זה הדרך להתקדמות מסוימת , אבל החברה כיום לא ממש מעודדת לצערי אני הפסקתי לשתף לגמרי, בגלל התגובות של החברה שמגלגלת עיניים ישר.
אף פעם לא הרגשתי התייחסות רצינית כלפי וכנראה גם אף פעם לא ארגיש , כשכל מה שרציתי אי פעם שמישהו יגיד לי זה "מקווה שתתגברי על זה " או יראה אמפתיה קטנה שתגרום לי להרגיש לא לבד, במקום אני מקבלת "את לא מיוחדת"
אז אל תשכחו שלחלקנו זה באמת כואב ודורך על הקשיים שלנו במיוחד עם משתפים עם מישהו קרוב שהחלטנו להיפתח אליו אז אל תמהרו לשפוט

דברים כמו הפרעות קשב וריכוז בקלות אפשר לאבחן בעצמך אם קשה לך להתרכז מרעש או להקשיב לשני אנשים בו זמנית כנראה יש לך הפרעות קשב כמו לרוב האנשים בעולם, לגבי הפרעות נפשיות כמו ocd יש המון אנשים שמרגישים את זה מילדות וזה דבר שמשפיע עליהם ביום יום ocd זה דבר קיצוני שאי אפשר לפספס גם הסובבים אלייך ישימו לב לזה ואם זה המצב הזה אני יאמין לבן אדם שאיבחן את עצמו מילדות ועד עכשיו גם אם לא הלך לאבחון אצל מישהו מקצועי, אתם חייבים להבין שהפרעות נפש זה לא דבר שפתאום בבום מגיע זה דבר שיש לך כל הזמן ולפעמים פחות לפעמים יותר בקיצור אני מאמין לבן אדם גם אם לא התאבחן על ידי איש מקצוע.



אתם יכולים לעשות מינוסים או לא להסכים איתי אבל לא צריך אבחון בשביל לדעת שמשהו לא בסדר לי אישית זה היה מילדות אתם לא תבינו את הקושי הזה שכל דבר קטן מפריע לך ויכול להטריף אותך ולהרוס לך את היום בשנייה רק כי זה עושה לך גירודים אומנם זה לא שיגעון אבל זה דבר קשה להתמודד איתו מגיל קטן.

את צודקת, זה כי כל ילדה בת 16 שקראה קצת באינטרנט חושבת שהיא פסיכיאטרית
זה כמו אותן ילדות שמאבחנות כל גבר שני: כנרקיסיסט, מננפולטיבי, אובססיבי וכו

וזה סתם בלי סיבה, נטו כי פתחו טיקטוק וראו סרטון של איזה משפיענית סוג ג' שאומרת להן שאם מתנהגים ככה וככה אז הם כאלו

אני למשל מאז שאני בת 4 מתמודדת עם תסמינים שדומים לocd גם אם זה הדבר הכי קטן אפילו אם שאלתי מה והם חוזרים על המשפט במילה טיפה שונה או אם מביאים לי בגד עם בד שמטריף אותי או כל מיני דברים יותר קיצוניים מזה, כיום זה הרבה פחות בוודאות ממה שהיה לי בילדות אני פחות מייחסת לדברים האלה חשיבות אם אין לי כוח אבל יש פעמים שאני יכולה לקבל מזה עצבים, היום זה יותר מחשבות קיצוניות אם סתם חברה לא עונה לי מתחיל לרוץ לי סרטים בראש על אולי קרה לה משהו ואני נלחצת בלי סיבה אבל זה שלי וזה אישי אז אני מרשה לעצמי להגיד שאני מתמודדת עם תסמינים של ocd (ומי שרושם שזה לא תסמינים של ocd אני בטוחה שכן וגם אם לא יש עוד כל כך הרבה דברים שלא ציינתי ואני יודעת שהם חלק מהתסמינים של זה)

^^טיפוס של חורף, יש אנשים שמתמודדים עם הפרעות נפשיות מילדות שמפריעות להם בתפקוד היום יומי והם יכולים להיות באטרף על הדברים האלה בשנייה, לא צריך טיקטוק או אבחון בשביל לדעת שמשהו לא בסדר

^
א. איך זה מתקשר למה שכתבתי?
ב. גם אם מרגישים שמשהו לא בסדר - הולכים לאבחן אצל איש מוסמך, זה כמו שיהיה לך נזלת וכאב ראש ותחליטי שאת מצוננת כשבפועל זה יכול להיות תסמין ל10000 דברים שחלקם חלילה מסוכנים

^^ועדיין, אם את לא פסיכיאטרית מורשה את לא יכולה לאבחן את עצמך ואת עלולה להזיק לעצמך
הרבה תסמינים יכולים להצביע גם על דברים אחרים

^^לא אמרתי שאסור להתאבחן או משהו כזה אמרתי שבן אדם שגודל עם הפרעות כאלה מבין לבד שמשהו לא תקין ויכול לנסות לאבחן את עצמו גם אם זה תסמינים שהוא ראה בגוגל תאמין לי תסמינים של ocd קשה לפספס בתור אחת שחוותה את זה מילדות והסובבים שלה גם שמו לב לזה, אמנם לא התאבחנתי אצל איש מקצוע בגלל שעם הגיל שלי זה יותר ויותר השתפר אבל אצל כל בן אדם זה שונה ואני כבר לא מרגישה צורך להאבחן אבל בוודאות אני יודעת שסבלתי מזה המון והיום פחות.

^^אני לא מסתובבת בעולם ואומרת שיש לי ocd כי אצלי זה לא מצב קיצוני בכלל והתרגלתי לזה כבר כי זה מאז שאני ילדה מאוד קטנה אבל אני עדיין יאמין לבן אדם שאומר שיש לו תסמינים של ocd ושיילך להתאבחן וגם אם לא אני מאמינה לו שהוא סובל

אני יכול להגיד לך שעד שאבחנו אותי עם הפרעת חרדה, חשבתי שכולם חווים את זה וזה נורמלי. חשבתי שכולם חווים התקפי חרדה, שזה משהו שכולם עוברים.
כי ראיתי גם הרבה נערים ונערות משתמשים במושגים האלה כשאין להם אותם, ואחרי שאבחנו אותי התחלתי לשים לב שאף אחד מהם לא יודע מה זה באמת אומר.
אבחנו אותי גם עם הפרעות אכילה, וגם בזה שמתי לב שמלא בנות אומרת שיש להן הפרעות אכילה וזה גם לא נכון כי הן לא יודעות בכלל מה זה באמת.
אבחנו אותי עם עוד כמה דברים, פרפקציוניזם, טראומה, קשב וריכוז ורגישות לרעשים.
הדברים האלה גורמים לי לחוות התקפי עומס חושי הרבה, ופעם אחת כשחוויתי התקף כזה בכיתה מראש הרעש והחוסר יכולת להתרכז בדבר אחד זה התערבב עם הטראומה ופשוט התעלפתי לאיזה דקה וחצי.
בכל מקרה, הייתה ילדה בכיתה שלי שאמרה שיש לה את זה גם והיא יודעת מה לעשות וכל מיני בולשיטים כאלה, והיא ממש ניסתה לנהל את הסיטואציה מהרגע שחזרתי להכרה.
ואין לה את זה, היא אפילו לא ידעה מה זה התקף עומס חושי. לא הייתי צריך עזרה בכלל, הייתי צריך מים ולצאת לנשום אוויר באזור שקט. זה הכל, זה כל הביג דיל.
והיא התחילה להגיד שאני צריך אמבולנס ושהיא יודעת הכי טוב מה לעשות כדי לטפל במצב, ושאני צריך רסקיו או בולשיט אחד שאפילו. לא קשור ולא יכול לעזור לסיטואציה.

אני יכול להגיד, שאני גם מאובחן עם ההפרעות האלו מגיל צעיר וזה בלבל אותי שזה כל כך נפוץ. והנתון הוא שזה לא כל כך נפוץ.

ובכל מקרה אנשי מקצוע אוהבים להגיד לנו להתמודד ואנחנו לר מיוחדים ומדברים איתך שטויות אני פחות אוהבת את הקונספט של זה הדבר היחידי שאני עוד סבבה איתו זה אבחון קשב וריכוז בשביל מותרות בבית ספר שיכול לעזור לילדים אבל פסיכיאטרים לא מתייחסים אלייך כאל משהו מיוחד אלא עוד איזה מישהו שמתלונן אז פחות מתאים

אני ממש רוצה תקופה לאבחן דיכאון אבל אמא שלי לא רוצה שאצא "חולת נפש" או משהו.. (לא שיש לי)

^^כי אם אין בעיה אמיתית הם יודעים שזה בולשיט ושאת מכניסה לעצמך שטויות לראש אז מתנהגים בביטול
אני לא אומר שאין לך אל תביני אותי לא נכון אבל מהניסיון שלי, אם באמת יש בעיה הם יגידו לך

^^^אנשי מקצוע שאומרים להתמודד הם כנראה מאוד לא מקצועיים, כשעוברים אבחון אף איש מקצוע לא מתייחס כאילו זה כלום. אצלי אולי זה שונה כי ההורים שלי שמו לב לשינוי בהתנהגות ולקחו אותי לפסיכיאטר, לפסיכולוג ולנוירולוג כדי לאבחן אותי ולראות מה לא בסדר.

^^^^^ לגבי הפרעות אכילה יש את זה להמון בנות (אני לא יודעת לגבי בנים) וגם אם לא אבחנו אותם בנות שעומדות כל היום מול המראה לראות שלא התנפחה להם הבטן או מפחד שעלו קילו ומתחילות לדלג על ארוחות ולהתיש את הגוף רק בשביל לרזות זה הפרעות אכילה, אמנם זה לא אנ!קריסה כי לא כל מי שיש לה הפרעות אכילה מקיאה או לא אוכלת בכלל אבל שוב גם מישהי שלא מסוגלת לראות את עצמה במראה בלי לחשוב על איזה ארוחה היא תדלג זה בחורה עם הפרעות אכילה עד כמה שזה נפוץ

^לא ככה עובדת הפרעת אכילה, זה נגיד לא משהו נכון. הפרעת אכילה נובעת מגורמים נפשיים, זה שמישהי לא אוהבת את הגוף שלה לא אומר שיש לה הפרעות אכילה.

^^^^ זה הקטע אבל הם חושבים שהם יודעים כל מה שעובר לבן אדם בראש ואם משהו לא נראה להם זה ישר בולשיט ולרוב מה לעשות זה לא אז אני לא אוהבת את זה שיש בן אדם שאומר לי שמה שאני אומרת זה בולשיט בזמן שאני מרגישה משהו אחר (אני לא מדברת על עצמי כרגע)

אני ממש מסכימה עם thv
אבחנו אותי עם ocd בגיל מאוד צעיר ואף פעם לא הבנתי באמת מה זה אומר כי אף פעם לא הייתי נקייה מאוד ואף פעם לא הייתי באובססיה על ניקיון
אבל כן תמיד בדקתי את הדלת 20 פעם
וכן בדקתי שהתנור כבוי 20 פעם
וכן מחשבות רצו לי בראש בלי להבין
וכן תמיד סידרתי דברים ישר וכזה לא היה ישר המחשבות היו חוזרות
וכשהסברתי לאנשים הם קראו לי משוגעת עד שהבנתי שזה הocd שאבחנו לי
והרבה אנשים מדביקים לעצמם טייטל שהם לא מבינים את המשמעות של זה ואיך בן אדם שיש לו את זה באמת חווה את זה ומרגיש את זה
והיום אני יכולה להגיד שמישהו אומר לי שיש לו ocd וזה לא מאובחן אני שואלת אותו כשזה לא מסודר מה אתה מרגיש/חושב
האם זה לצומי זה סתם מציק לך או שהמחשבות לא עוזבות ואתה מרגיש שהעולם קורס

^^^את לא חושבת שמישהי שמרעיבה את עצמה ולא מסוגלת להסתכל במראה היא עם הפרעות אכילה?

שואל השאלה:
אני לא חושבת שבן אדם יכול לאבחן את עצמו לocd בגלל שמפריע לו שמשהו לא מסודר.
ocd זה הרבה מעבר לזה. זה מחשבות טורדניות, טקסים, התנהגות כפייתית. שמעתי פודקאסט על אנשים שסובלים מזה וזה הרבה יותר רציני מלומר "אוי הקלמר שלי עקום אני שניה מסדרת אותו זה משגע לי את הocd"
מעבר לזה שאני פשוט לא מבינה את הצורך בצומי. הפרעות נפשיות זה לא משהו כיף או מגניב

^^^ נגיד כרגע כל מה שציינת כרגע יש גם לבן אדם אחר אבל הוא לא התאבחן אז זה אומר שהוא סתם מדבר שטויות רק כי הוא לא ראה פסיכיאטר?

^^^הן לא יודעת מה זה הרעבה כי אין להם ברוב המקרים הפרעות אכילה, היום כל אחת אומרת שיש לה הפרעות אכילה וזה לא נכון.

^^חד משמעית כן, בעיני אם למישהו אין אבחון אז הוא מחפש תשומת לב. וזה לא נובע מזלזול, זה נובע מזה שכולם אומרים שיש להם ואם הם לא מאובחנים אז מבחינתי זה לא אומר שיש להם.

לפעמים יש דברים אמיתיים

^^^^^ממש לא דיברתי על משהו לא מסודר וברור שזה מעבר לזה וגם ברור שאני מסכימה שאנשים שסתם אומרים שמעצבן אותם שהתמונה לא ישרה או משהו אז זה לא ocd אבל דיברתי על אנשים שסובלים מזה ביום יום וקשה להם עם זה והם עדיין לא התאבחנו אבל הם רואים שיש להם בדיוק את אותם התסמינים עם בן אדם שכן התאבחן לזה אז למה רק מי שהתאבחן יכול להגיד שיש לו ocd והשני לא?

מסכימה ממש. אני אוטיסטית ונמאס לי כשאומרים "כולנו על הרצף" ודברים כאלה או "כל אחד הוא קצת אוטיסט". לא, לא כל אחד הןא קצת אוטיסט. להיות אוטיסט זה לא להיות "מוזר" זה קצת יותר מורכב ממה שחושבים

^^כי זה הפואנטה של אבחון. חוץ מזה למה שמישהו יגיד שיש לו או סי די? זה רק מחדד את הנקודה שלי. למה מישהו שלא עבר אבחון רוצה להגיד שיש לו משהו?

^^ כן זה מעצבן ממש

שואל השאלה:
כי ככה זה עובד. הוא יכול לומר שהוא חושב שיש לו ocd או שיש לו לא מאובחן.
רק פסיכיאטר יכול לאבחן

^^^^^^^ בן אדם שסובל ביום יום מתסמינים של ocd אבל פשוט מעדיף לא להתאבחן כי זה מוזר לו זה אומר שהוא סתם מחפש תשומת לב? גם מישהי שאומרת שהיא נאנסה אבל היא מפחדת ללכת למשטרה ולהיבדק ולבדוק את הגוף שלה זה אומר שהיא רק מחפשת תשומת לב? (אני יודעת שזה דוגמא נוראית אבל אני חייבת להבהיר את הנקודה הזאת)

^זו לא השוואה נכונה בכלל. וכן, אם מישהו לא התאבחן עם הפרעה נפשית ומצהיר שיש לו אותה זה מוזר וסתם כדי למשוך תשומת לב.

נכון, בשביל מה להצהיר?

שואל השאלה:
אה ולא מיותר לציין שאנשים שבאמת יש להם תופעות נפשיות פה ושם לא יציינו את זה סתם ככה לרוב. זה לא תשומת לב מהסוג שרוצים לקבל

^^^אני יודעת שזו השוואה קשה אבל זה שבן אדם מעדיף לא להתאבחן או להיבדק זה לא אומר שהוא מחפש תשומת לב וממציא את התסמינים שיש לו זה דבר דוחה להגיד למישהו שסובל שהוא מחפש תשומת לב

בדיוק.
אני לא מספרת לאף אחד שאני אוטיסטית

^אבל איזו סיבה יש לא להתאבחן? מה גם שאבחון עצמי לא תמיד מדויק

אמרתי את זה כבר ואני אגיד שוב אני גם לא בעד כל האנשים שמסתובבים וצועקים שיש להם הפרעות ובעיות אבל אם בן אדם פונה אלייך בפרטי ואומר לך שהוא חושב שיש לו ככה וככה והוא מפחד להתאבחן או שפשוט הוא לא רוצה שיחשבו שהוא משוגע זה לא כי הוא מחפש תשומת לב

^^^לא אמרתי שהוא ממציא תסמינים, שוב. למה שמישהו שלא מאובחן עם משהו יצהיר שיש לו אותו?
ואני לא מתייחס להשוואה הזאת כי את בברור לא מבינה את החוסר קשר הלוגי בהשוואה שלך, עובדה שעשית אותה בכל זאת.
וכן, זה חד משמעית תשומת לב להגיד שיש לך או סי די כשאת לא מאובחנת. אין סיבה לא לעשות אבחון אם את חושבת שיש לך משהו, את יכולה לעשות אבחון פרטי וגם הקופה שלך לא תדע.

^^^אני דווקא חושב שבאוטיזם כן צריך לספר ולהסביר על הקשיים שלך, למשל אני לא סיפרתי לאנשים שהיו חברים שלי חזה דפק אותי

^^^^אני יודעת שאבחון עצמי לא מדויק אבל יש אנשים שמפחדים להתאבחן ושיגידו עליהם שהם משוגעים או שפשוט מרגישים שזה מיותר וזה בסדר אם ליד חברים שלהם הם יגידו שהם חווים *תסמינים* של הפרעה מסויימת וזה לא אומר שהם מחפשים תשומת לב

כי הם סתומים שלא מבינים בזה בכלל

^^מפחדת לקבל יחס של ילדה קטנה

^^^זה כן אומר שהם מחפשים תשומת לב, אם הם מספרים לאנשים שיש להם הפרעה נפשית אז זה אומר שהם מחפשים תשומת לב.
דרך אגב סטרת את עצמך עכשיו, אם אנשים לא רוצים לעשות אבחון כדי שלא יחשבו שהם משוגעים אז למה הם בכלל אומרים את זה?

^^ כיאלו כן אבל בסופו של דבר אם את תסבירי טוב מספיק לאנשים מה הקשיים שלך תקבלי יחס טוב

^^אני כל פעם חוזרת על עצמי את מדברת על העניין של התשומת לב, אם אני אלך לאמא/ חברה שלי ואספר לה שאני מתמודדת עם *תסמינים* של הפרעה כלשהי אבל אני מעדיפה לא להתאבחן ולעשות מזה סיפור אני מצפה שיאמינו לי שקשה לי ושיש סיכוי שאני צודקת ושלא יגידו לי שאני מחפשת תשומת לב

^^^ אולי הם מחפשים תשומת לב ממישהו ספציפי... זה לא כזה נורא. זה לא כמו להכריז שיש לך את זה או לעשות סרטונים בטיקטוק ולהעלות אותם

^^אם את לא פסיכיאטרית אז את לא יכולה לאבחן שיש לך הפרעה מסוימת. נקודה.

^ אבל היא לא מאבחנת; היא סתם אומרת שהיא חושדת בזה ומשתפת מישהו אחר וזה עניין שלה.

^שוב, בעיני זה נובע מרצון לתשומת לב. למדתי קצת על השפעות, אנשים לא יודעים עד כמה הם מושפעים מהאינטרנט ומטרנדים. מבחינתי אדם שלא מאובחן ומספר לכל אדם שהוא לא ההורים שלו, וגם אם זה לא במטרה לעשות אבחון ולטפל בבעיה - מבחינתי מחפש תשומת לב.

^^^אני מסכימה לא התכוונתי לאבחן את עצמך כי אני אישית לא מאמינה שאפשר לקבל תוצאה של 100 אחוז בכלום אין מה לעשות אבל לספר למישהו קרוב אלייך שאתה חושד שיש לך משהו בגלל התסמינים ולא בא לך להתאבחן זה לא תשומת לב אלא שיתוף זה הכל

^^ לרצות תשומת לב זה לא רע.

^הבן אדם שכתב את מה שהגבת לו הפך את עצמו לפסיכיאטר אני לא מופתעת שהוא חושב שזה תשומת לב

^אני לא פסיכיאטר, מתי אמרתי שאני פסיכיאטר? רק אמרתי את דעתי, את סתם המשכת לנבור בדעתי.

הזוי בעיני שכל בן אדם שלא בא לו טוב שהטלוויזיה לא ב90 מעלות בול יש לו או סי די. כי לי באמת יש וזה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים ואנשים מזלזלים בזה

הם סתם רוצים תשומת לב

הפלקס הכי גדול שלי הוא שבאמת יש לי אבחון של חרדה חברתית מה שנקרא לא לקנא לי לי יש את הפריבילגיה להגיד "סליחה זו לא אני זו החרדה "

אני חושבת שיש לי ocd ולא אני לא חושבת שמשהו לא מסודר אז זה מציק לי בעין אני חושבת שיש לי בגלל שאני כל הזמן חייבת לשים את השלט בצורה מסוימת, אם אשים את זה חלילה בצורה הלא נכונה יכול לקרות משהו רע. ככה לפחות אני חושבת. וכשאני עוברת במעבר חצייה אני חייבת לדרוך רק על הלבן כי אם לא אני מרגישה שיקרה משהו רע למשל אדרס או משהו כזה

זה באמת מוגזם אנשים שאין להם מחלה נפשית או משהו ומחליטים פתאום שיש להם בלי בכלל להבין מה הם אומרים על עצמם או מה המחלה הזאת...

אין לי בעיה אם כאלה שחושדים שיש להם ומעדיפים לא להתאבחן מהסיבות האישיות שלהם

אבל כאלה שזה נטו לצומי זה פשוט דפוק:/

אבל אני בספק שאנשים שמאובחנים יספרו מעבר למה שצריך לאנשים אחרים כמעט ברוב המצבים, כי עדיף להימנע מאיך שאנשים שופטים מהצד או שמחליטים מה אמור להיות לך קל ומה אמור להיות קשה בלי להבין בכלל את הסיטואציה

ו- 90% מהאבחנות שפחות משפיעות או גם כאלה שמשפיעות ביום יום הרוב ינסו להסתיר.. מחלות נפשיות זה לא ממש משהו להתגאות בו עם אבחון או בלעדיו - מספרים כשצריך לא מעבר.

יש אנשים שהלכו לאבחון ובאמת יש להם "הפרעות" כאלה ואחרות ויש את מי שבחר לאבחן את עצמו. קחי בחשבון תמיד שלא לכולם יש את האמצעים בשביל ללכת ולעשות אבחון כמו שצריך, ולא כולם צודקים וטועים לגבי האבחנה שהם נתנו לעצמם.

אני מאמינה שזה בדרך כלל קורה לאנשים שלומדים פסיכולוגיה או קורסים ברפואת הנפש, או כאלה שמחפשים סימפטומים ברשת ומבחנים את עצמם בהפרעות פסיכיאטריות קשות - כ די לנסות להבין את עצמם. ברורב המוחלט של המקים האבחנה שלהם אינה קשורה למציאות, והחיים שלהם יציבים ובריאים עם משברים קטנים כמו כולם. מומלץ לא לעשות אבחון עצמי ולגשת למטפל שמוסמך לעניין. זה רווח מאוד בתלמידי פסיכולוגיה ופסיכיאטריה באוניברסיטאות. המרצים מזהירים את התלמידים מראש שהם מבריאים ושלא יכניסו את עצמם לסרטים שהם בעלי סכיזופרניה פרנואידית, הפרעות אישיות, גבוליות, פרניה, קטטוניה וכדומה. ואז עושים לכולם את הטיולים במחלקות הפסיכיאטריות הכבדות בארץ - וכולם קולטים שהם צריכים לומר תודה לאלוהים על הבריאות הנפשית שלהם. זה עובר להם מאוד מהר!

המסקנה שלא לכולם יש הבנה מספיק בבריאות הנפש ומה זה אומר כל דבר . וזה למה כן חשוב לקבל אבחנה .
אבל יש אנשים במקרה שלי, שאני כן אבחנתי את עצמי בחרדה חברתית מגיל צעיר בגלל שחקרתי על זה הרבה באינטרנט ,ובואו נגיד שזה היה בול עלי והיה ימים שהייתי מפחדת אפילו לצאת החוצה שאנשים יסתכלו עלי והיה לי פחד אפילו ללכת לפסיכולוג כי זה גם לדבר לבן אדם , ברמה כזאתי , אם כי זה השתפר עם הזמן כי עבדתי על עצמי מאיבחון שאני עשיתי לעצמי, למרוצ שהיום אני מתקשה בדברים פה ושם ואף אחד מהמשפחה שלי לאדע מזה ואמא שלי חושבת דאין לי חברים או לא יצאתי החוצה כי הייתי עצלנית , בסוף כן מן הסתם גם הלכתי לקבל איבחון וזה גם אני לבד עשיתי אמא שלי או המשפחה או אפחד לא ידע על זה בחיים המיתיים שלי.
.
.
למי שהגיב מעלי, לדעתי זאת גישה מבטלת , בסופו של דבר האנשים שמגגלים על עצמם כי הם סובלים מבעיות שחוו לפעמים שנים על גבי שנים שנמאס להם להרגיש ככה . אף אחד לא הולך אשכרה ממציא לעצמו מחלה נפשית ומאמין לזה וזהו פתאום יש להם את זה , זה לגמרי מטומטם להגיד אתזה. אני יודעת שאני סבלתי ממה שהיה לי כבר מהילדות סלדתי מלדבר למורים כי פחדתי והתביישתי תמיד היה לי חרדות יותר מאשר לאחרים עד לרמות שלא יבינו פה גם כי זה אפילו מביך לספר .
.אנשים שאין להם הבנה בבריאות הנפש יגידו ,"לא נורא גח אני הייתי ביישן התבגרתי מאז"
אבל זה מאוד שונה מלהיות ביישן , לבין חרדה .
כמו שיש הבדל בין עצב לבין דיכאון וכו.
.

תזכירי לי איזו השכלה יש לך בנושא?! כמה שנים עבדת בבריאות הנפש שאת מבטלת באחת דבריהם של אחרים?!