כתבתי משהו למשפחה שלי שאיכזבה אותי מהמון סיבות ואני רוצה לשמוע את דעתכם על מה שכתבתי

לא האמנתי שאגיע לרגע הזה, שבו אני יושבת ותוהה אם אי פעם אהבתי את המשפחה שלי באמת. כל כך הרבה זכרונות טובים מתחילים להתמוסס, מתערבבים עם תחושות של כאב איום. יש ימים שאני מתעוררת בבוקר, פונה אל המראה ורואה מישהי זרה, מישהי שמים לה על הכתפיים את משקל העולם. זה לא תמיד היה כך. היה פעם חום, היה פעם צחוק, ואפילו היו רגעים של תמיכה. אבל עכשיו, כל מה שנשאר זה צללים של אכזבה.

אני לא סומכת על אף אחד, אפילו לא על האנשים שהיו לי הכי קרובים. כל מילה שנאמרת, כל הבטחה שנשבעת, מתגלה בסופו של דבר כאשליה. אני זוכרת את הפעמים שבהן פתחת את הלב שלי, חשבתי שאמצא אוזן קשבת, ולבסוף קיבלתי רק חצים צורבים שננעצים בלב. כל פגיעה, כל בגדול, משאירה צלקת שלא נעלמת. זה כאב של חוסר אונים, כאב של פגיעות, כאב של קרבה שהפכה לעוינות.

אני רוצה להאמין שהמשפחה זה מקום של אהבה ותמיכה, אבל כל מה שאני מרגישה זה בידוד. אני רואה את החברים שלי מתאגדים סביב משפחותיהם, חוגגים יחד, משתפים רגעים קטנים של שמחה, ואני רק יכולה להרגיש את הצער מתמלא בי. כל פעם שאני מנסה להיפתח, אני רק מקבלת כפה מצלצלת, כאילו אני לא ראויה למגע הזה, כאילו אני לא זקוקה לאהבה.

אני שואלת את עצמי אם זה יימשך כך לנצח. אם אי פעם אוכל למצוא את הדרך חזרה לאותן חוויות טובות שהיו לי פעם. האם אוכל להרגיש שוב את החום, את ההבנה, את הקבלה? או שמא כל מה שנשאר זה רק כאב וצער שאין להם סוף? אני מתגעגעת לאהבה שהייתה לי, ואני שואלת את עצמי אם אי פעם אוכל לחוות אותה שוב.