15 תשובות
אמאלה וואי כן
התחושה הזאת מוכרת לי לגמרי. לפעמים כמו היום אני מרגיש רצון פשוט להיעלם לא מתוך כמיהה להיעדר מוחלט, אלא להשתחרר מכל הכובד שסביבי, כאילו להיטמע בשקט שאין לו התחלה או סוף. ובכל זאת יש גם ימים אחרים, שבהם אני מתעורר עם תשוקה עזה לחקור את העולם, לגעת בו בכל חושיי. לחוש את הקרירות של הבטון מתחת לכפות ידיי, להרגיש את הרוח של הים הפתוח ואת המגע הרך של החול על כפות הרגליים. רגעים קטנים שבהם אני מוצא את עצמי עם אוזניות והמוזיקה מתנגנת בפול ווליום, וכל תו וכל מילה מתחברים למשהו רחב יותר. אני לא תמיד מצליח לבטא את זה כמו שאני רוצה אבל זה כמו שאמרת להיות חלק בלתי נפרד מהמכלול, להיטמע ברגע הזה ולהרגיש שאני באמת חי.
שואל השאלה:
התחושה הזו שאני כמיהה אליה להיעלם, לא להיות כאן, נטולת צורה ונטולת זמן, בתהום של בדידות מוחלטת. בדיוק כפי שכתבת, ללא התחלה או סוף, כאלכימיה של הבריאה, כמו כאוס בלתי נודע, כמו ריק מוחלט.
הייתי רוצה להרגיש קלה, חופשיה לכן, אני מוצאת את עצמי כל כך אוהבת את המצולות, את השקט שבשקיעה במים, את העולם שמטשטש, את האדמה שנעלמת מתחתיי, ומסביבי רק קולות עמוקים, רחוקים, כאילו הזמן עצמו שותק.
התחושה הזו שאני כמיהה אליה להיעלם, לא להיות כאן, נטולת צורה ונטולת זמן, בתהום של בדידות מוחלטת. בדיוק כפי שכתבת, ללא התחלה או סוף, כאלכימיה של הבריאה, כמו כאוס בלתי נודע, כמו ריק מוחלט.
הייתי רוצה להרגיש קלה, חופשיה לכן, אני מוצאת את עצמי כל כך אוהבת את המצולות, את השקט שבשקיעה במים, את העולם שמטשטש, את האדמה שנעלמת מתחתיי, ומסביבי רק קולות עמוקים, רחוקים, כאילו הזמן עצמו שותק.
את מבינה את זה. תיארת מדויק.
שואל השאלה:
האם אהבה מרגישה כך?
האם אהבה מרגישה כך?
לצערי עדיין לא חוויתי אהבה, אז אני לא יודע את התחושת הזו, ואיך לתאר אותה
לדעתי אין דבר כזה להיעלם לחלוטין, ולכן אני לא מזדהה
תשובה יפה אבל לא הבנתי למה כתבת לשכב ולהתרבות באותה פסקה^
אנונימי
^אפשר לשכב גם לא בשביל להתרבות
וואו תיארת משהו שלא ידעתי שאני מרגישה בי
שואל השאלה:
אתה כל כך צאט gpt
אתה כל כך צאט gpt
שואל השאלה:
שום דבר אדוני השוטר.
שום דבר אדוני השוטר.
התחושה שאת מתארת היא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית, והיא באמת מרתקת.
פרויד דיבר על הקונפליקט הזה בין שני כוחות מנוגדים בתוכנו: דחפי החיים (ארוס) ודחפי המוות (תנטוס).
דחפי החיים הם הכוחות שמניעים אותנו להתרבות, למצוא ביטחון, לאהוב, לשכב- כל מה שיפה בעולם.
לעומתם, דחפי המוות מייצגים רצון שקט יותר, בלתי מודע, לחזור למצב של רוגע מוחלט- לאותו שקט שהתקיים לפני שנולדנו.
פרויד תיאר את דחפי המוות כמשהו שפועל בתוכנו ברמה עמוקה ולא מודעת. זו הסיבה שאנשים לפעמים נמשכים למצבים שמזכירים להם היעלמות שינה, טבע או אפילו תחושת בדידות מסוימת כדרך להתמודד עם המורכבות של החיים.
המאבק הזה, בין רצון עז לחיות ולחוות לבין כמיהה להיעלמות, הוא דינמיקה שקיימת אצל כולנו בדרכים שונות.
יש תקופות שבהן אנחנו מרגישים התלהבות ותשוקה, מוצאים משמעות במטרות ובשאיפות שלנו לעתיד.
אבל לעיתים דווקא הפער הזה, בין מי שאנחנו עכשיו לבין מי שאנחנו רוצים להיות, יכול לעורר תחושות של ריקנות או קושי להעריך את עצמנו ברגע הנוכחי.
לי לדוגמא זה התבטא לרוב בכמיהה להיעלמות או לברוח למקום שקט ומבודד, כמו לפארק שבו אפשר להתחבר לטבע, זה נובע לעיתים מהרצון למצוא איזון מרחב שבו אין צורך לרדוף, להתמודד, או להוכיח, אלא פשוט להיות.
זה לא בהכרח קשור לרגשות כמו עצב, אלא יותר לתשוקה פנימית ופשוטה לשקט, לרוגע ולהתנתקות מהעומס הקיומי.
הכוחות האלו- החיים והמוות יוצרים את הדינמיות של הקיום האנושי על פי פרויד.
מתוך המאבק הבלתי פוסק הזה (ואני אכן מבינה אותך), אנחנו מוצאים לא רק קושי, אלא גם משמעות.
ואילו החיים- הם אכן מאוד דינמיים.
פרויד דיבר על הקונפליקט הזה בין שני כוחות מנוגדים בתוכנו: דחפי החיים (ארוס) ודחפי המוות (תנטוס).
דחפי החיים הם הכוחות שמניעים אותנו להתרבות, למצוא ביטחון, לאהוב, לשכב- כל מה שיפה בעולם.
לעומתם, דחפי המוות מייצגים רצון שקט יותר, בלתי מודע, לחזור למצב של רוגע מוחלט- לאותו שקט שהתקיים לפני שנולדנו.
פרויד תיאר את דחפי המוות כמשהו שפועל בתוכנו ברמה עמוקה ולא מודעת. זו הסיבה שאנשים לפעמים נמשכים למצבים שמזכירים להם היעלמות שינה, טבע או אפילו תחושת בדידות מסוימת כדרך להתמודד עם המורכבות של החיים.
המאבק הזה, בין רצון עז לחיות ולחוות לבין כמיהה להיעלמות, הוא דינמיקה שקיימת אצל כולנו בדרכים שונות.
יש תקופות שבהן אנחנו מרגישים התלהבות ותשוקה, מוצאים משמעות במטרות ובשאיפות שלנו לעתיד.
אבל לעיתים דווקא הפער הזה, בין מי שאנחנו עכשיו לבין מי שאנחנו רוצים להיות, יכול לעורר תחושות של ריקנות או קושי להעריך את עצמנו ברגע הנוכחי.
לי לדוגמא זה התבטא לרוב בכמיהה להיעלמות או לברוח למקום שקט ומבודד, כמו לפארק שבו אפשר להתחבר לטבע, זה נובע לעיתים מהרצון למצוא איזון מרחב שבו אין צורך לרדוף, להתמודד, או להוכיח, אלא פשוט להיות.
זה לא בהכרח קשור לרגשות כמו עצב, אלא יותר לתשוקה פנימית ופשוטה לשקט, לרוגע ולהתנתקות מהעומס הקיומי.
הכוחות האלו- החיים והמוות יוצרים את הדינמיות של הקיום האנושי על פי פרויד.
מתוך המאבק הבלתי פוסק הזה (ואני אכן מבינה אותך), אנחנו מוצאים לא רק קושי, אלא גם משמעות.
ואילו החיים- הם אכן מאוד דינמיים.
ראשית, עצם הניסיון שלך לנסח את המושג "דיסוננס קיומי" מעיד על הבנה חלקית בלבד של הנושא, אם כי אני מעריך את המאמץ. ייתכן ואתה מתכוון למה שמכונה בספרות המקצועית "פער אונטולוגי", שהוא מושג רחב בהרבה ודורש ידע מעמיק בפנומנולוגיה ובאקזיסטנציאליזם, תחומים שכנראה אינך בקיא בהם.
שנית, השימוש במונח "מזדהים אתם" מרמז על רצון ליצירת תחושת שותפות רעיונית, אך הוא לוקה באי-דיוק סמנטי ובשפה מעט ארכאית, שאינה הולמת דיון אינטלקטואלי ברמה גבוהה. אני מציע שבפעם הבאה תחדד את שאלתך ותקרא, לכל הפחות, את היצירות המרכזיות של היידגר וסארטר כדי להבין על מה אתה מדבר.
ולסיום, התשובה לשאלתך תלויה במידה רבה בהקשר שאתה מתאר הקיום אינו מונוליטי, ואם אינך מבין את זה, ייתכן שהשיח הזה גדול עליך.
ולנכתב בתיאור הפוסט: ראשית, ראוי לציין שהדיסוננס שאתה מתאר הקריעה בין הכמיהה לאיון מוחלט לבין הרצון לאינטגרציה טוטאלית עם ה"מכלול" אינו אלא תולדה של חוסר בהירות מושגית והיעדר עוגן תודעתי. למעשה, ניתן לראות בדבריך שיקוף פשטני של פרדוקס הקיום הפוסטמודרני, אך באופן שחושף יותר את הבלבול שלך מאשר את עומק הרעיון.
הצורך שלך "לחוש הכול כל פעימה" נשמע פואטי אך למעשה גובל ברומנטיקה אינפנטילית סוג של פנייה למשהו בלתי אפשרי מתוך שאיפה להתרסה נגד גבולות הקיום. הרעיון "להיעלם לחלוטין" לעומת זאת, מדיף ניחוח של רדוקציה ניהיליסטית שדווקא לא עומדת בקנה אחד עם המכלול הדיאלקטי שאתה מבקש "לחוש".
אוסיף ואומר, שהרצון "לחלוק רגשות" מעיד על צורך באישור חיצוני, שכפי הנראה לא נובע ממקום של ביטחון פילוסופי אלא מרצון פשטני למצוא קהילה רעיונית שתמלא חלל רגשי. אני ממליץ, בטרם תפנה לאחרים עם תהיות קיומיות שכאלה, שתעיין בעומק בכתביהם של ניטשה, שילר או לפחות בולדווין אחרת אתה פשוט מבזבז את זמנם של מי שעשויים להבין לעומק את המורכבות שאתה, למרבה הצער, רק נוגע בה בקצוות.
שנית, השימוש במונח "מזדהים אתם" מרמז על רצון ליצירת תחושת שותפות רעיונית, אך הוא לוקה באי-דיוק סמנטי ובשפה מעט ארכאית, שאינה הולמת דיון אינטלקטואלי ברמה גבוהה. אני מציע שבפעם הבאה תחדד את שאלתך ותקרא, לכל הפחות, את היצירות המרכזיות של היידגר וסארטר כדי להבין על מה אתה מדבר.
ולסיום, התשובה לשאלתך תלויה במידה רבה בהקשר שאתה מתאר הקיום אינו מונוליטי, ואם אינך מבין את זה, ייתכן שהשיח הזה גדול עליך.
ולנכתב בתיאור הפוסט: ראשית, ראוי לציין שהדיסוננס שאתה מתאר הקריעה בין הכמיהה לאיון מוחלט לבין הרצון לאינטגרציה טוטאלית עם ה"מכלול" אינו אלא תולדה של חוסר בהירות מושגית והיעדר עוגן תודעתי. למעשה, ניתן לראות בדבריך שיקוף פשטני של פרדוקס הקיום הפוסטמודרני, אך באופן שחושף יותר את הבלבול שלך מאשר את עומק הרעיון.
הצורך שלך "לחוש הכול כל פעימה" נשמע פואטי אך למעשה גובל ברומנטיקה אינפנטילית סוג של פנייה למשהו בלתי אפשרי מתוך שאיפה להתרסה נגד גבולות הקיום. הרעיון "להיעלם לחלוטין" לעומת זאת, מדיף ניחוח של רדוקציה ניהיליסטית שדווקא לא עומדת בקנה אחד עם המכלול הדיאלקטי שאתה מבקש "לחוש".
אוסיף ואומר, שהרצון "לחלוק רגשות" מעיד על צורך באישור חיצוני, שכפי הנראה לא נובע ממקום של ביטחון פילוסופי אלא מרצון פשטני למצוא קהילה רעיונית שתמלא חלל רגשי. אני ממליץ, בטרם תפנה לאחרים עם תהיות קיומיות שכאלה, שתעיין בעומק בכתביהם של ניטשה, שילר או לפחות בולדווין אחרת אתה פשוט מבזבז את זמנם של מי שעשויים להבין לעומק את המורכבות שאתה, למרבה הצער, רק נוגע בה בקצוות.
באותו הנושא: