באיזה שלב אנחנו מתחילים להסתכל על ההורים שלנו כבני אדם ולא כהורים?

כשאנחנו מתים

לי זה קרה כשההורים שלי התגרשו, וכל אחד מהם היה צריך את העזרה שלי, וזה מתי שהבנתי שהם לא גיבורי על

בשום שלב

כשהם מזדקנים.

אני חושבת ההבנה הזו מתגבשת לקראת סיום גיל ההתבגרות.
גם הצבא משנה אותנו ואנחנו מבינים ורואים דברים שלא היינו כל כך מודעים אליהם לפני.

18 אצלי

על פי שמונת השלבים של אריקסון, של התפתחות האדם, מציע אריקסון את השלב החמישי שהוא "טשטוש לעומת טשטוש זהות"- (גיל 12-18) שבו הוא טוען שהילד מגבש את זהותו ומרבה להסתובב עם בני נוער בגילו.
אני מאמינה שמעבר לגיל ההתבגרות,
הוא מקבל את ההשפעות הגדולות ביותר מהסביבה, במיוחד מקבוצת בני גילו, ומפתח תחושת שייכות ורצון להבדיל את עצמו מהוריו ומהמשפחה.


דרך אגב, אם יש משהו שאוכל להוסיף, אני רואה, למשל, ילדים ברחוב או אשר קרובים אליי אשר מזלזלים בהורים (אנחנו יכולים לראות את זה בכל מקום בגילאים האלו)-
אני סבורה כי כאן מתחיל תהליך של זלזול כלפי ההורים, שנובע לא רק מהשפעות חיצוניות של החברה ושל גיל ההתבגרות, אלא גם מתוך תחושת ניכור ושינוי בפרספקטיבה כלפי ההורים.
מה דעתכם, שמתם לב לתחושת זלזול כלפי ההורים?, אתם חושבים שזה תלוי בסביבה שלנו?:)
מסקרן

זה תלוי באשיות של כל אחד.שונה אצל כל אחד.אני גורס ,שאין סתירה בן השניים.אלא שילוב.גם הורה,וגם בן אדם.אפילוהורהחבר.זה שילוב מנצח,לדעתי .

תלוי בבגרות אישית
אבל לרוב בגילאי 17-19

כשהם מתבגרים

האמת פעם כן פעם לא
זה תלוי בזמן

אני בגיל 13 וחצי נוטה ל14

תלוי באדם