שׂמתי לב שכאשר אנשים נכנסים לפילוסופיה, הם נמשכים לעיתים לזרמים עם גישה פסימית או שלילית לחיים. למה זה?

טבע האדם

לדעתי זה נובע מעומק הדבר

שואל השאלה:
טבע האדם אינו פסיבי מטבעו, ויש עומק גם בזרמים אחרים בפילוסופיה, אז מה מייחד את זה מהשאר?

שואל השאלה:
תשובה מאוד פסימית מצידך.

מה עם האקזיסטנציאליזם?

לפי דעתי לפחות זה פשוט בטבע שלנו, גם אם יש את היום הכי טוב בחיים ופתאום משהו קטן קורה רוב האנשים נותנים לזה יותר מדי חשיבות גורמים לזה להרוס את היום

שואל השאלה:
^^אקזיסטנציאליזם במהותו לא בהכרח פסימי או חיובי באופן חד משמעי. אז אין צורך להכניס אותו לדיון

זה תמיד האלה עם התמונה של לייט יגאמי

שואל השאלה:
מה זה אמור להביע?

אני דאדד

שאלה יפה דווקא
אני לא בטוח מה הסיבה העיקרית, אבל אני חושב שסיבה גדולה לזה היא לא שפילוסופיה מובילה אותך לפסימיות, אלה שפסימיות מובילה אותך לפילוסופיה. אנשים שכבר שמחים בחלקם (באופן כללי, לא הכול מושלם אצל אף אחד) רוב הזמן לא צריכים לחפש הצדקות ומשמעויות לחיים, הם לא צריכים לשאול את עצמם את השאלות האלה כי "המשמעות לחיים היא לחיות" או "המשמעות לחיים היא לסגוד לאל" הן תשובות מספקות בשבילם. כמובן שאפשרי להיות שמח ועדיין סקרן, אבל אני חושב שהם לרוב פחות יימשכו לנושא הזה

מעבר לזה, רעיונות פסימיים בפילוסופיה לרוב יותר פשוטים להבנה כי הם פשוט יותר רציונליים. להגיד ש"היקום אפאתי כלפינו" זה קל כי זה די נכון. צריך קצת ראש פתוח בשביל להגיע למסקנה הזאת כי החברה והדת כל הזמן אומרים שיש משהו, אבל מעבר לזה? די כולם יכולים להרגיש את זה ולהזדהות. אם אתה מאפשר לעצמך את זה, פסימיות זה סוג של טבע האדם - אנחנו מתוכנתים תמיד לשפר את עצמנו (ברמה האבולוציונית) ולכן אנחנו תמיד נחפש בעיות. הטבע לא שואף לעשות אותך שמח, הוא שואף לעשות אותך "יעיל"

רעיונות קצת יותר אופטימיים תמיד דורשים התמקדות בנושאים יותר ספציפיים - באדם עצמו. ובאופן אירוני, בגלל שאנחנו בני אדם זה הרבה יותר קשה להכיל ולחשוב על זה מאשר על היקום. אחרי הכול, היקום הוא פסיבי (אלינו לפחות), הוא שם בשביל שנחקור אותו

אם אתה רוצה לדבר על מה עושה את האדם שמח, נותן משמעות לאדם, אתה צריך יותר ללכלך את הידיים, זה גם עניין אינדיבידואלי ברמה כואבת, וגם יש לו השלכות פוליטיות לא תמיד נעימות ("האם בני אדם נולדים שווים?" זאת דוגמה טובה לשאלה כזאת). זה הרבה יותר קל פשוט לומר "וואי החיים חרא" - להאשים את היקום במקום את עצמנו

מוסר השכל: תקראו ניטשה
תודה ושבוע טוב

אני אגיד לך בתור מישהי שמכורה לפילוסופיה, החיים עם בני האדם הם לא קלים, וחיוביים הם לא. וברגע שאתה מתעמק בפילוסופיה, אתה מבין איך בני האדם באמת מתנהגים, מבין אינטרסים, מבין דברים שלא הבנת מקודם, וכן, הם לא חיוביים. אתה מתחיל להסתכל על העולם בצורה אחרת, ריאלית יותר ומנקודת מבט אחרת. עם זאת, הפילוסופיה חשפה בפניי הרבה דברים חיוביים שעזרו לי או סתם שימחו אותי לדעת. אגב, כמעט לכל מי שאוהב פילוסופיה ומתעמק בזה יש איזה פילוסוף שהוא מעריץ בעיקר אותו, ודרך החשיבה של מי שחוקר תואמת את של הפילוסוף שהוא אוהב. אצלי אגב זה ניטשה. למרות שאני מאמינה בפסטפריאליזם.

^^תקראו ניטשה בלי קשר

^^^אהבתי את הפיסקה הראשונה שכתבת. מסכימה.

אני חושב (שלצערי) פילוסופיה היום כבר לא מושכת כל אחד ומי שכן נכנסים אליה הם אנשים שכדי להתמודד עם האתגרים והקשיים שלהם בחיים, התחילו לחקור בנושאים כדי לגבש את הדעות שלהם על העולם וטבע האדם והשתמשו באותו ידע כלפי החיים והרצונות שלהם.
מתוך ההתמודדות עם החיים אנשים נעשים ריאליים או פסימיים או ציניים או שליליים לפי כל אחד ומצבו ואת התפיסה שלהם הם מכניסים לתוך השיח.

יש לי חברים פילוסופיים והם אכן לבסוף שוקעים במשהו עצוב ומדכא, הסתכלות של האדם על הדבר. כי הכרתי אישה מבוגרת פילוסופית שלבסוף היא יוצאת מהמחשבה כאדם שמח מאוד, עם מלא תקוות. אולי הצעירים שבנינו יותר מוצאים את העומק המדוכדך, משהו בעומקים עושה להם לא טוב, יש מצב שזה עניין הגיל. ההסתכלות שלהם בגיל הזה על הדברים אחרי הכל.. ואולי לאט לאט זה מתפתח להם אחרת.

כי הרבה יותר קל לשקוע מאשר להילחם, וזה משהו שנראה לעיתים בלתי נמנע. ברגע שאדם מוצא את עצמו במקום של פסימיות, הוא לא בהכרח מחפש פילוסופיה שתסביר את תחושותיו, אלא הוא מתמקד בכאב ובחוויות השליליות שמובילות אותו להאמין בעולם חסר תקווה. הפילוסופיה לא נולדת מהחיפוש הפנימי, אלא מהתחושות שהוא שואב מתוך החיים עצמם, שמביאות אותו להבין את העולם דרך העיניים של הפסימיות, גם אם הוא לא בחר בכך במודע. כך, הרבה פעמים הפסימיות לא רק מקיימת את הפילוסופיה, אלא היא גם מניעה אותה ומעצבת את הדרך בה הוא תופס את עצמו ואת העולם.

לסיכום : הפסימיות של אדם יכולה להוביל אותו למצוא פילוסופיה שמתחברת למצבו, ולא מתוך חיפוש חיובי מלכתחילה.

נ.ב
גם אני הייתי כזו עד שאני הבנתי שחיים עלובים לא שווי ערך, ואם אני באמת רוצה לחיות חיים כאלו עדיף כבר למ!ת, לבסוף קמתי על עצמי והתחזקתי מהחוויות השליליות.

^^ האמת שגם לי הייתה חוויה כזאת ששוחחתי עם מישהי מבוגרת על החיים ומעבר לזה שהשיחה איתה הייתה מרתקת, היא סיפרה לי על הרבה מאוד קשיים שחוותה בחיים שלה, ועדיין היא נראתה אדם מאוד שליו ומרוצה מעצמו והדרך שעשתה עד לאיפה שהגיעה ועוד תגיע.

אנשים שנכנסים לפילוסופיה בדרך כלל מחפשים להעמיק, וזה יותר קל להעמיק ברגשות שלילים לרוב אנשים.
יותר קל להעמיק ולהתפלסף על העצב שלך מאשר על השמחה שלך.
לעיתים קרובות, זה קשור לרומנטיזציה. למה לעשות רומנטיזציה לשמחה? אך כדי להתמודד עם עצב, ואפילו למצוא בו נחמה, אנשים עושים לו רומנטיזציה.

אני חושבת ששאלות ללא תשובות כביכול, נותנות תחושה מוזרה שכזו. כשיש תשובות אופטימיות, עדיין אין וודאות מוחלטת. והם לא משתכנעים, רוצים לדעת את ה"אמת".
בקיצור, חוסר היכולת לדעת בוודאות את התשובות להכל, יכול לגרום לתחושת תסכול או אפילו סוג של פחד, לכן הם רודפים אחרי התשובה האמיתית בכל מחיר, לרוב מה שנראה הכי מספק בעיניהם הוא התשובה הפסימיות כי היא הכי "מציאותית

אני חושב שפילוסופיה יותר מדי זה חאצטוב, כי בסופו לש דבר אין לדעת כלום והכל תיאוריות

ובסוף זה מדכא כי אין תשובה זה הכל ניחושים

מה עדיף, שקר יפה או אמת כואבת?

אמנם כואב בהתחלה אבל רק מתוך למידת האמת ניתן להשתמש בה כדי להשיג דברים.

כשבן אדם מרגיש שהוא מיצה את החיים הוא הולך לפילוסופיה מרוב שעמום כנראה