אם ענווה זו מידה טובה, אז איך זה שאדם יכול לחוש גאווה מזה שהוא עניו?

אז זהו שבן אדם עניו לא חושב ככה

הוא יכול להרגיש גאווה פנימית
ולא להראות את זה כלפי חוץ

זו נקראת ענווה פסולה
זה הבעיה בקיצוניות

שואל השאלה:
אבל אם הוא מרגיש אפילו טיפה של גאווה מזה שהוא עניו, זה לא כבר הופך אותו ללא עניו?

כן

יש הבדל בין לשמוח על כך שהולך בדרך נכונה ועושה את המעשה הנכון
לבין תחושה של התרברבות מזה שעושה את המעשה הנכון.

שמחה אינה מבטלת ענווה
גאווה מבטלת ענווה ובעצם מעידה שהוא עדיין לא הגיע למקום המדויק
גם אם זו רק תחושת גאווה בינו לבין עצמו, מבלי שיפגין אותה כלפי חוץ

השאלה היא מה אתה מגדיר בתור ענווה , אם זה לחשוב שאתה לא יוצלח-זה לו מעלה ואם זה לא מונע להכיר בכשרונות שלך אלא - להיות מפוכח לגבי החולשות שלך ולהסתכל על המעלות שלך כדבר שאינו מובן מאליו ושאינו מקנה לך זכות לכבוד- אז אין סתירה בין לדעת שיש לך את זה לענווה.