שלחתי את זה לאקסית , איך לדעתכם יצא?

את יודעת, את כמו כוכב לכת בחלל שלי. לא משנה כמה רחוקה את, אני עדיין מרגיש את הכבידה שלך. זה קצת מצחיק, כי לפעמים נדמה לי שאת שוכנת בקבוצת "הלב השבור", ממש ליד כוכב "הנחמה האבודה".
יש לילות שבהם את מתגנבת לחלומות שלי כמו גנב מקצועי משאירה אחרייך בלגן של רגשות שאני לא מצליח לסדר. אני מתעורר בבוקר עם הרגשה כאילו ישנתי על מיטה מלאה בלימונים. חמוץ, דוקר, ומשאיר טעם בפה שלא עובר עד הקפה השני.
הזיכרון שלך הוא כמו ספר ישן שאני מנסה להחזיר לספרייה, אבל הוא תמיד מוצא את דרכו חזרה למדף שלי. הדפים קצת מצהיבים, הכריכה קצת בלויה, אבל התוכן... התוכן שורף יותר משמש ביולי.
את היית כל כך הרבה דברים בשבילי: פסיכולוגית בלי רישיון, יועצת אופנה עם טעם מוזר (מי לובש ורוד וכתום יחד?!), ואפילו מורת דרך כשהלכתי לאיבוד לפעמים פשוט בדרך לסופר. ועכשיו, כשהדרך נראית ריקה, אני מגלה כמה התרגלתי שיש לי מישהי שצועקת עליי כשאני בוחר את הקורנפלקס הלא נכון.
אני כותב לך את זה לא כי אני רוצה שתשובי, אלא כי אני רוצה שתביני. אהבה כמו שהייתה לנו היא כמו פיצה גם כשהיא נגמרת, אתה לא שוכח את הטעם. אז אם במקרה את קוראת את זה, תדעי שאת תמיד תהיי הלימון בעוגה שלי חמוצה, מתוקה, בלתי נשכחת.
ועד שהגשם יגיע והכבישים יתנקו, את תישארי האור הזה שמוביל אותי. גם אם לפעמים אני צריך משקפי שמש, כי את באמת קצת מסנוורת.