4 תשובות
ממש טוב
עכשיו תעשה שהיא תעבור התעללות קשה ואז תלמד להילחם לבד ותצא למסע הרג של דאנטה וכול המאפיה שלו
עכשיו תעשה שהיא תעבור התעללות קשה ואז תלמד להילחם לבד ותצא למסע הרג של דאנטה וכול המאפיה שלו
שואל השאלה:
כן היא עוברת התעללות בסוף ממנו ואז היא מנסה להציל את הבן של האויב שלו והוא מוכר אותה לאויב שלו
כן היא עוברת התעללות בסוף ממנו ואז היא מנסה להציל את הבן של האויב שלו והוא מוכר אותה לאויב שלו
וואי זה טוב
אנונימית
זה מהמם, אבל זה ארוך מדי לפרולוג.
הקטע הראשון מיותר, הקטע הראשון לא בונה את העלילה, הוא סתם מאכיל את הקוראים בכפית באינפורמציה, זה טעות אגב שנקראת "מזבלת מידע". (infodumping) מזבלות מידע לא אמורות להיות בסיפור כתוב טוב, אבל זה משהו שהרבה כותבים נופלים בו כי יש מידע שהסופר חושב שמותר לו "לזרוק". המון מידע על העולם או הדמויות בבת אחת שהקוראים לא יודעים מה לעשות עם זה.
לפעמים זה נראה תמים וכמו "קטע" בסיפור, כמו כאן, "לספר את ההיסטוריה" כמספר פסקאות של מידע בו זמנית, או שזה יכול להיות ארוך יותר, ולגלוש לתיאור מראה של הדמויות, ההורים, החברים, וכו, בקיצור, הקטע הראשון זה משהו כזה, הוא פשוט משליך המון פרטים והיסטוריה על הקוראים במכה אחת כזה "אתם צריכים לדעת עלי ככ הרבה דברים לפני שאני מתחתנת: מי זאת אמא שלי, עם מי החתונה, מה לבשתי, יש לי עיניים ירוקות, אבא שלי לא הצליח להחזיר את החוב" *בזבזבזז *רצף הבהוב אדום* אינפודמפינג נקלט במערכת.
אז לא, האמת שכל זה לא משנה, אנחנו לא רוצים לדעת את זה בתור קוראים, זאת אומרת אנחנו כן *צריכים* לדעת את זה, אבל יש הבדל, הקוראים רוצים לגלות את זה בתוך הסיפור, לא שיזרקו עליהם הכל בבת אחת.
אין מספיק זמן לגלות את כל המידע הזה בפרולוג, פרולוג אמור להיות קצר ולעניין! בגלל זה את רוב המידע שם על צבע העיניים שלה, אמא שלה, וכל זה אני ממליצה לך להעביר לסיפור עצמו, פרק ראשון, שני, שלישי....אבל הפרולוג זה לא המקום. זה לא שייך לשם. מה שכן, הקטע השני הוא ממש טוב, הוא ממש צועק "יסס, פרולוג" רק מה, תשתמש בזה כדי להכניס את המידע הכי רלוונטי, לא את איך שהיא נראית וזה...
הנה זה עכשיו רק עם המידע הרלוונטי:
הדלתות הגדולות של החדר נפתחו, שמעתי את הצלילים הראשונים של הכינורות. הלב שלי הלם בחוזקה, כל פעימה נראתה כאילו היא תקרע אותי מבפנים. ניסיתי לקחת נשימה עמוקה, אבל האווירה הרגיש כבד מדי, כאילו אני צועדת אל המוות.
צעדי הראשון במעבר היה גרוע יותר מכל חלום בלהות שהיה לי. יש עיניים ננעצו בי, כולם קמו ממקומותיהם כאילו היו חלק מהצגה מתואמת. ידעתי מי הם אילי כוח, אנשי עסקים מושחתים, ראשים של משפחות פשע. לא היה פה אף אחד שבא לחגוג איתי. הם באו להראות נוכחות בחתונה של אחד האנשים החשובים באיטליה. דנטה. האדם שממנו אבי ביקש הלוואה כשהכול התחיל להתפורר. ועכשיו, כשאבא לא הצליח להחזיר את החוב, אני הייתי התשלום.
דנטה עמד בקצה המעבר, גבוה וכריזמטי כמו שד שלמד ללבוש עור אדם. החליפה השחורה שלו הייתה מוקפדת, והחיוך על פניו היה איום במסווה של קסם. הוא לא הוריד ממני את העיניים לרגע. כל הצעד הזה, כאילו כל האולם הזה, היה רק תפאורה בשבילי. רציתי לברוח. רציתי לזרוק את עצמי אל הקרקע, לקרוע את השמלה ולצעוק, אבל רגליי המשיכו לנו כאילו הן שלי. כל צעד קרב אותי אליו, אל הכלוב שלי, והרגשתי את החופש מתרחק ממני עם כל שנייה.
הוא הושיט את ידו. לרגע, רק לרגע, חשבתי לא לקחת אותה. אבל המבט בעיניו הזהיר אותי.
נשימותיי היו רדודות כשהנחתי את ידי בידו..
העברתי לשם את "דנטה. האדם שממנו אבי ביקש הלוואה כשהכול התחיל להתפורר. ועכשיו, כשאבא לא הצליח להחזיר את החוב, אני הייתי התשלום." זה בעצם המידע הכי רלוונטי לקוראים, בזמן שהיא מתחתנת כבר. לא לפני החתונה על התיאורים של השמלה, המראה, וכל זה, כי אסור לתאר איך הדמות הראשית נראית בפרולוג, א ב ג זה כללי כתיבה אבל אם אתה ממש עקשן ורוצה שאמא שלה תהיה שם וזה, אין בעיה, אפשר להכניס אותה ככה יושבת בקהל בספונטניות " הסתובבתי לעבר אמא שלי, ישבה על הכורסה קטנה בפינת החדר. פניה היו חיות, הגוף שלה רזה מדי, כנוע מדי כמו אישה שחיה עם המחלה יותר מדי זמן.
התרגלתי לראות אותה כך, אבל בכול פעם מחדש זה היה מכווץ את ליבי. היא לא נראתה כמו האישה החזקה שהיא יותר, והתכוונתי לנצור את המראה הזה בראשי ולזכור למה אני פה מלכתחילה.." ומשם החתונה ממשיכה, אבל זה כאילו זורם, זה נראה יותר טבעי מאשר שתזרוק את זה סתם כ"מידע" רדוד. כי עכשיו זה חלק מהקטע. :)
בהצלחה!
הקטע הראשון מיותר, הקטע הראשון לא בונה את העלילה, הוא סתם מאכיל את הקוראים בכפית באינפורמציה, זה טעות אגב שנקראת "מזבלת מידע". (infodumping) מזבלות מידע לא אמורות להיות בסיפור כתוב טוב, אבל זה משהו שהרבה כותבים נופלים בו כי יש מידע שהסופר חושב שמותר לו "לזרוק". המון מידע על העולם או הדמויות בבת אחת שהקוראים לא יודעים מה לעשות עם זה.
לפעמים זה נראה תמים וכמו "קטע" בסיפור, כמו כאן, "לספר את ההיסטוריה" כמספר פסקאות של מידע בו זמנית, או שזה יכול להיות ארוך יותר, ולגלוש לתיאור מראה של הדמויות, ההורים, החברים, וכו, בקיצור, הקטע הראשון זה משהו כזה, הוא פשוט משליך המון פרטים והיסטוריה על הקוראים במכה אחת כזה "אתם צריכים לדעת עלי ככ הרבה דברים לפני שאני מתחתנת: מי זאת אמא שלי, עם מי החתונה, מה לבשתי, יש לי עיניים ירוקות, אבא שלי לא הצליח להחזיר את החוב" *בזבזבזז *רצף הבהוב אדום* אינפודמפינג נקלט במערכת.
אז לא, האמת שכל זה לא משנה, אנחנו לא רוצים לדעת את זה בתור קוראים, זאת אומרת אנחנו כן *צריכים* לדעת את זה, אבל יש הבדל, הקוראים רוצים לגלות את זה בתוך הסיפור, לא שיזרקו עליהם הכל בבת אחת.
אין מספיק זמן לגלות את כל המידע הזה בפרולוג, פרולוג אמור להיות קצר ולעניין! בגלל זה את רוב המידע שם על צבע העיניים שלה, אמא שלה, וכל זה אני ממליצה לך להעביר לסיפור עצמו, פרק ראשון, שני, שלישי....אבל הפרולוג זה לא המקום. זה לא שייך לשם. מה שכן, הקטע השני הוא ממש טוב, הוא ממש צועק "יסס, פרולוג" רק מה, תשתמש בזה כדי להכניס את המידע הכי רלוונטי, לא את איך שהיא נראית וזה...
הנה זה עכשיו רק עם המידע הרלוונטי:
הדלתות הגדולות של החדר נפתחו, שמעתי את הצלילים הראשונים של הכינורות. הלב שלי הלם בחוזקה, כל פעימה נראתה כאילו היא תקרע אותי מבפנים. ניסיתי לקחת נשימה עמוקה, אבל האווירה הרגיש כבד מדי, כאילו אני צועדת אל המוות.
צעדי הראשון במעבר היה גרוע יותר מכל חלום בלהות שהיה לי. יש עיניים ננעצו בי, כולם קמו ממקומותיהם כאילו היו חלק מהצגה מתואמת. ידעתי מי הם אילי כוח, אנשי עסקים מושחתים, ראשים של משפחות פשע. לא היה פה אף אחד שבא לחגוג איתי. הם באו להראות נוכחות בחתונה של אחד האנשים החשובים באיטליה. דנטה. האדם שממנו אבי ביקש הלוואה כשהכול התחיל להתפורר. ועכשיו, כשאבא לא הצליח להחזיר את החוב, אני הייתי התשלום.
דנטה עמד בקצה המעבר, גבוה וכריזמטי כמו שד שלמד ללבוש עור אדם. החליפה השחורה שלו הייתה מוקפדת, והחיוך על פניו היה איום במסווה של קסם. הוא לא הוריד ממני את העיניים לרגע. כל הצעד הזה, כאילו כל האולם הזה, היה רק תפאורה בשבילי. רציתי לברוח. רציתי לזרוק את עצמי אל הקרקע, לקרוע את השמלה ולצעוק, אבל רגליי המשיכו לנו כאילו הן שלי. כל צעד קרב אותי אליו, אל הכלוב שלי, והרגשתי את החופש מתרחק ממני עם כל שנייה.
הוא הושיט את ידו. לרגע, רק לרגע, חשבתי לא לקחת אותה. אבל המבט בעיניו הזהיר אותי.
נשימותיי היו רדודות כשהנחתי את ידי בידו..
העברתי לשם את "דנטה. האדם שממנו אבי ביקש הלוואה כשהכול התחיל להתפורר. ועכשיו, כשאבא לא הצליח להחזיר את החוב, אני הייתי התשלום." זה בעצם המידע הכי רלוונטי לקוראים, בזמן שהיא מתחתנת כבר. לא לפני החתונה על התיאורים של השמלה, המראה, וכל זה, כי אסור לתאר איך הדמות הראשית נראית בפרולוג, א ב ג זה כללי כתיבה אבל אם אתה ממש עקשן ורוצה שאמא שלה תהיה שם וזה, אין בעיה, אפשר להכניס אותה ככה יושבת בקהל בספונטניות " הסתובבתי לעבר אמא שלי, ישבה על הכורסה קטנה בפינת החדר. פניה היו חיות, הגוף שלה רזה מדי, כנוע מדי כמו אישה שחיה עם המחלה יותר מדי זמן.
התרגלתי לראות אותה כך, אבל בכול פעם מחדש זה היה מכווץ את ליבי. היא לא נראתה כמו האישה החזקה שהיא יותר, והתכוונתי לנצור את המראה הזה בראשי ולזכור למה אני פה מלכתחילה.." ומשם החתונה ממשיכה, אבל זה כאילו זורם, זה נראה יותר טבעי מאשר שתזרוק את זה סתם כ"מידע" רדוד. כי עכשיו זה חלק מהקטע. :)
בהצלחה!