כתבתי משהו על החטופים בעזה, יכולים לקרוא ולהביע דעה בנושא?

לפני כמה ימים הייתי אצל חברה ונסענו באוטו שלה בדרך לבית קפה בעיר. הסתכלתי דרך החלון באנשים שיושבים וצחוקים, באלו שהולכים עם הכלב שלהם לטיול, בילדים שקנו ארטיק, ופתאום רציתי לצרוח. רציתי פשוט לעצור הכל ולצרוח, להישכב על הכביש ולגרום לכל העולם לעצור. רציתי להעיר את כולם מהתרדמת שהם נמצאים בה ולהסיב את תשומת ליבם של כולם לזה שעדיין, למרות שכבר עברו כלכך הרבה חודשים, עדיין יש לנו 136 חטופים בשבי חמאס. 136 אנשים שיכלו להיות אח שלי או אחות של חברה. 136 אנשים שלכל אחד מהם יש מעגל של אנשים שבוכים עליו, מתגעגעים ומחכים שיחזור.
באופן טבעי מאוד, אני מרגישה שהשגרה לאט לאט חזרה לעצמה. ואני לא רוצה שהשגרה תחזור. אני רוצה שהחיים יעצרו מלכת ושכולם יתעסקו רק בחטופים. זאת לא צריכה להיות מלחמה של המשפחות. זאת צריכה להיות מלחמה שלנו כעם.
אני לא יכולה לדמיין את הנשים שאולי יחזרו אלינו מהשבי עם בטן גדולה ועובר בבטן שכבר מאוחר מדיי להפיל, או עם תינוק קטן ביד. אם הן בכלל יחזרו.