היי, יכול להיות שאתם לא מכירים אותי ותעבירו הלאה

אני לא יכולה יותר, אני כל כך עייפה.
אני שולחת הודעות כל הזמן ומחכה שמישהו יענה למרות שאני יודעת שזה לא יקרה. הם יקראו ויתעלמו. אבל עדיין הייתה לי תקווה.
כל יום הרגשתי לא שייכת, הרגשתי לבד למרות שדיברו איתי, למרות ששיתפו אותי.
הרגשתי לא נכון, כאילו אני לא צריכה להיות פה, כאילו אני לא שייכת למקום הזה.
בכיתי במשך לילות , ובימים שיקרתי, אמרתי שהכל בסדר , וכל הסודות והשקרים הסתתרו מתחת לחיוך לא אמיתי.
יום לילה יום ושוב פעם ושוב פעם אותו סבל אותם דמע
ות ועייפות שמתחזקת מיום ליום.
כשכולם היו שמחים ומאושרים אצלי שום דבר לא הסתדר, אבל כשנראה שהכל הסתדר ואפילו יש טיפת אור ושמחה, זה לא שינה כלום. כי אז השאר היו לא בסדר, ואין מה לשמוח כשכולם סביבך סובלים.
הייתי מלאת תקווה שזה ישתנה, שיום אחד אני אקום ואחייך, יום אחרי יום, אבל זה לא השתנה, זה רק החמיר, אני מרגישה שבחיי כבר אין משמעות, אני לא רוצה למות, אבל גם לחיות לא ממש כיף.