למה כל אחד חושב שהוא משורר

שואל השאלה:
זה לא בנוי טוב
כמעט ואין יצירתיות
אין חרוזים או מבנה בכלל
לא תמיד צריך חרוזים אבל לפחות שישמע מתגלגל
זה לא שיר שצריך לתפוס עמוד שלם בספר זה הודעה ששולחים לאקס אחרי כוס ערק

זה כאילו, היום כל משפט הופך לשיר עמוק עם שתי שורות, וזה איכשהו אמור לנגוע בנו באיזה מקום רגשי. יש משהו קצת מייגע בלראות כל טקסט קצר ותמציתי הופך לשירהכאילו אומרים לנו "תראה, זה גאוני," אבל בעצם אין פה הרבה מעבר. זה קטע שבו השירה הפכה אולי קצת לקלישאה של עצמה: כל אחד חושב שהשורה הכי פשוטה שלו על הירח והכוכבים היא איזו הארה פואטית.

יכול להיות שזה גם קשור לרשתות החברתיות, שבהן כל אחד רוצה לשתף כל מחשבה או רגש בצורה הכי דרמטית, ויש הרגשה שמילים גדולות וכואבות משדרות עומק. לפעמים נוצר מצב שהשירה מאבדת את העומק כי היא מתפזרת בכל מקום בצורה רדודה.

למה כל אחד חושב שהוא משורר?

למה כל אחד חושב שהוא משורר,
שתי שורות זורקות בו חוט של אור?
עיפרון קטן בוהק בלב אפור,
ומרגיש גאון בין מילים שנסחפו.

פתאום הוא יודע, מבין סודות,
שבכל נגיעה יש קסם לחיות,
שבכל דמעה חבויה אמת,
מילים מתגלגלות, ללא אמת.

אולי זו רק הדרך להרגיש,
שבכל משפט נוגע באיש,
כי במילים יש אשליה מתוקה,
בין הצלילים, מקצב, נשיקה.

אז למה כל אחד חושב שהוא משורר?
כי עמוק בפנים, רוצה הוא לחבר,
כאב, חלום, סיפור נודד,
לגעת באחר ולהתעודד.

זה התרגום שלא מתרגם עם חרוזים

משוררים לא צריכים חרוזים כדי להראות את הכישרון שלהם

^בטח שכן
זו החוקיות

אני מתכוון שיש ספר ובו הסופר רושם שיר, והתרגום לא מתבצע טוב. וכן בשביל ליצור שיר צריך חרוזים כי זה בין המאפיינים שלו.

שואל השאלה:
איזה חמודים

אבל חמוד שלי נשמה של ברבור קטן לא כתבתי שיר מהתחלה

^אבל כתבת
"משוררים לא צריכים חרוזים"

אתה משורר? לא? אז מה אתה מבין