מה אתם חושבים על התסריט הקצר שכתבתי?

זה היה יום שישי בערב, והמשפחה של דני התכנסה סביב השולחן לארוחת שישי המסורתית. כולם ציפו לערב רגוע ושקט, אבל היה משהו שדני היה צריך להוציא מהלב.

הגיע הזמן שאני אגיד את זה בקול רם, הוא אמר, כשלכל הפחות עשרה זוגות עיניים מסתובבים לעברו.

אמא, אבא, כולם אני צריך להבהיר משהו חשוב.

הוא נעמד מול כולם, תופס את קצה השולחן כמו פוליטיקאי בנאום חשוב. כולם הביטו בו, במתח.

אני לא אוהב אבוקדו, הוא אמר בטון חמור.

הכף של סבתא אסתר נפלה על הצלחת בקול צלצול חרישי.

אבל זה לא הכול, הוא המשיך, אני גם לא אוהב בצל.

הפעם זה היה דוד שמוליק שפלט חרחור הלם קטן.

לא אוהב קטשופ, המשיך דני.

לא אוהב חציל.

המשפחה החלה לרטוט במקומותיהם. סבא מוישה עמד לקום ולהגיב, אבל דני לא נתן לו זמן.

ולא אוהב כרוב, הוא סיים בקול דרמטי, כאילו הוא הרגע חשף את הסוד הכי גדול בהיסטוריה המשפחתית.

השקט השתלט על החדר. אף אחד לא זז.

אמא שלו, רונית, התקרבה אליו באיטיות, נראית כאילו היא עברה הרגע חוויה טראומטית. דני אתה יודע שאנחנו משפחה של שפים, נכון? אנחנו חיינו וחיים בשביל אוכל. איך איך אתה יכול לא לאהוב את כל זה?

אני יודע שזה נשמע מטורף, הוא אמר בחצי חיוך מתנצל, אבל לא כל אחד צריך לאהוב חציל מטוגן, נכון?

המשפחה לא ידעה איך לעכל את זה. לפתע אבא שלו, יעקב, הרים יד. הכל בסדר, דני. אפשר לחיות בלי אבוקדו, אולי אפילו בלי קטשופ. אבל מה אני עושה עם זה שלא אוהב כרוב?! זה כמו לא לאהוב את עצמך!

אמא שלו התחילה להיאנח ולמלמל: מה עשיתי לא בסדר? איפה טעיתי? איך ילד שלי לא אוהב בצל?

דני נשם עמוק. תראו, זה פשוט אני לא יכול עם הדברים האלה. אני אכלתי אותם כל החיים, אבל זה נגמר. אני צריך לעשות שינוי.

ומה אתה כן אוהב? שאל סבא מוישה במבט חשדני.

פיצה עם גבינת מוצרלה, ציפס, שוקולד דברים פשוטים, אתה יודע, ענה דני בחיוך.

המשפחה הסתכלה אחד על השנייה. לבסוף, סבתא אסתר אמרה ברכות: נראה שדני פשוט לא יודע מה טוב לו.

אבל דני חייך לעצמו בניצחון. הוא סוף סוף אמר את מה שתמיד היה לו על הלב, והעולם? הוא ימשיך להסתובב. כרוב או לא כרוב.