7 תשובות
אני משתיקה את המחשבות שלי לרוב, זה עוזר.
תהיה בסביבת אנשים
לנסות להתעסק בדברים אחרים
לשמוע שירים
להיות עם חברות
לשמוע שירים
להיות עם חברות
תנסי להסיח את המחשבות בדברים אחרים
תעשי דברים שיקחו לך את המחשבות לעולם אחר
אולי תקראי תצאי עם חברים
תעשי דברים שיקחו לך את המחשבות לעולם אחר
אולי תקראי תצאי עם חברים
זה קשה מאוד ולאט לאט לומדים להתגבר על זה אבל לוקח זמן
אנונימי
זה לא קל, אבל להבין שמה שקורה צריך לקרות ככל הנראה ויהיה בסדר
זה לא משהו שאפשר לפתור בתשובה אחת, זה תהליך ארוך ומדהים (כמו בחדר כושר, אחרי הכל, המוח שלנו הוא שריר בדיוק כמו שאר הגוף).
אני אתן לך את הטריק הראשון שהשתמשתי בו כדי לווסת את חשיבת היתר שלי, זה תרגיל שהוא קשה וזה בסדר אם כרגע זה יהיה לך יותר מדיי.
התרגיל הוא 'שאלות ללא תשובות', והוא עובד ככה:
נכון יש סיטואציות שמפעילות לנו את חשיבת היתר? נניח, בן חתיך שהסתכל עלייך בחיוך והוריד אותו בשנייה שיכול לגרום לך לחשוב "רגע, הוא חשב שאני יפה ואז התחרט? אולי הוא ראה אותי מטושטש ואז הבין שאני מכוערת? אני מכוערת? אולי הוא הומו בכלל ופתאום הוא קלט שאני לא בן אלא בת? אולי הוא סתם צחק עם חברים שלו ואז התסכל? רגע, זה לא היה עליי בכלל? אולי..."?
אלו שאלות פאסיביות שהראש שלנו מריץ מתוך חרדה מחוסר הוודאות, ומה שאוברת'ינקרים עושים לרוב הוא לֵרָצות את החרדה בצורה אקטיבית בכך שהם מנסים למצוא תשובה. אבל בתאכלס, את לא באמת תוכלי לדעת כלום על החתיך ההוא, ולא תמצאי את הוודאות שאת מחפשת, ולטווח הקצר החרדה תרד אך לטווח הארוך היא תתעצם.
מה שאני עשיתי היה לא לתת מענה אקטיבי. כן, רצו לי הרבה שאלות פסיביות ותשובות פסיביות, ולא נלחמתי בהם אלא נתתי להם לצוף, אבל לא נתתי מענה אקטיבי (כמה שהצלחתי, זה קשה בעיקר בהתחלה ומשתפר לאט לאט).
האתגר האמיתי היה לתת לחרדה להיות, לשחרר אותה, לתת לה להכאיב לי ולזרום בתוכי ולא לנסות לפתור אותה.
לטווח הקצר זה מפחיד, אבל לטווח הארוך זה מה שהוציא ומוציא אותי כל יום מחדש מהמקום הזה. אין נקודת סוף, תמיד נחשוב, אבל זה גם אומר שתמיד אפשר להתקדם (ונפילות פה ושם לא בהכרח סותרות את העובדה שאנחנו מתקדמים).
התרגלתי לחשוב לעצמי "אוקיי, יכול להיות שהוא חשב שאני מכוערת, יכול להיות שלא, הכל יכול להיות. זה מפחיד, וזה מעורר בי הרבה רגשות שליליים, אבל אני אתן להם להיות ואשתדל לאט לאט לא להילחם בעצמי, ואולי אני אמשיך קצת לחשוב על זה אבל אני אתן לזה לקרות, כי אני יודעת שלטווח הארוך החרדה תקטן ותקטן, גם אם היא אף פעם לא תיעלם לגמרי. אני גאה בעצמי ומנסה משהו חדש".
לא בטוח שזה מה שיהיה נכון בשבילך, זה היה נכון בשבילי ואנחנו שני אנשים שונים. תהיי קשובה לעצמך.
אם תרצי עוד עצה בנושא, הפרטי שלי תמיד פתוח :)
אני אתן לך את הטריק הראשון שהשתמשתי בו כדי לווסת את חשיבת היתר שלי, זה תרגיל שהוא קשה וזה בסדר אם כרגע זה יהיה לך יותר מדיי.
התרגיל הוא 'שאלות ללא תשובות', והוא עובד ככה:
נכון יש סיטואציות שמפעילות לנו את חשיבת היתר? נניח, בן חתיך שהסתכל עלייך בחיוך והוריד אותו בשנייה שיכול לגרום לך לחשוב "רגע, הוא חשב שאני יפה ואז התחרט? אולי הוא ראה אותי מטושטש ואז הבין שאני מכוערת? אני מכוערת? אולי הוא הומו בכלל ופתאום הוא קלט שאני לא בן אלא בת? אולי הוא סתם צחק עם חברים שלו ואז התסכל? רגע, זה לא היה עליי בכלל? אולי..."?
אלו שאלות פאסיביות שהראש שלנו מריץ מתוך חרדה מחוסר הוודאות, ומה שאוברת'ינקרים עושים לרוב הוא לֵרָצות את החרדה בצורה אקטיבית בכך שהם מנסים למצוא תשובה. אבל בתאכלס, את לא באמת תוכלי לדעת כלום על החתיך ההוא, ולא תמצאי את הוודאות שאת מחפשת, ולטווח הקצר החרדה תרד אך לטווח הארוך היא תתעצם.
מה שאני עשיתי היה לא לתת מענה אקטיבי. כן, רצו לי הרבה שאלות פסיביות ותשובות פסיביות, ולא נלחמתי בהם אלא נתתי להם לצוף, אבל לא נתתי מענה אקטיבי (כמה שהצלחתי, זה קשה בעיקר בהתחלה ומשתפר לאט לאט).
האתגר האמיתי היה לתת לחרדה להיות, לשחרר אותה, לתת לה להכאיב לי ולזרום בתוכי ולא לנסות לפתור אותה.
לטווח הקצר זה מפחיד, אבל לטווח הארוך זה מה שהוציא ומוציא אותי כל יום מחדש מהמקום הזה. אין נקודת סוף, תמיד נחשוב, אבל זה גם אומר שתמיד אפשר להתקדם (ונפילות פה ושם לא בהכרח סותרות את העובדה שאנחנו מתקדמים).
התרגלתי לחשוב לעצמי "אוקיי, יכול להיות שהוא חשב שאני מכוערת, יכול להיות שלא, הכל יכול להיות. זה מפחיד, וזה מעורר בי הרבה רגשות שליליים, אבל אני אתן להם להיות ואשתדל לאט לאט לא להילחם בעצמי, ואולי אני אמשיך קצת לחשוב על זה אבל אני אתן לזה לקרות, כי אני יודעת שלטווח הארוך החרדה תקטן ותקטן, גם אם היא אף פעם לא תיעלם לגמרי. אני גאה בעצמי ומנסה משהו חדש".
לא בטוח שזה מה שיהיה נכון בשבילך, זה היה נכון בשבילי ואנחנו שני אנשים שונים. תהיי קשובה לעצמך.
אם תרצי עוד עצה בנושא, הפרטי שלי תמיד פתוח :)