התייעצות / פריקה - טריגר, זה הולך להיות ארוך

אני מפונה מהצפון, ומדברים על להחזיר אותנו בסביבות דצמבר הביתה, ועם כמה שאני אוהבת את הבית שלי ומחכה לחזור לשם, אין לי מה לעשות שם. זה מקום קטן שלא קרוב לשום מקום ויש שם רק קו אוטובוס אחד לעיר הקרובה (חצי שעה נסיעה באוטו ושעה וחצי באוטובוס, והקו הזה מגיע כל שעתיים וחצי בערך), ויש לי שם חברות אבל אין מה לעשות יותר מידי, התרגלתי כבר לחיי העיר במרכז, לספונטניות של לקבוע משהו בדקה 90 בלי בעיה כי זה לנסוע כמה דקות באוטובוס וזהו, אבל בחיים במושב לעומת זאת, רוב הזמן החברות שלי יצאו בלעדיי כי לא היה מי שיחזיר אותי כי אין קווים בערב..
הייתי משועממת בקטע מעורר רחמים וזה גרם למצב הנפשי שלי להתדרדר מחוסר עשייה, אני בנאדם שחייב לעשות משהו כל הזמן, אם יש יום שאני לא עושה בו כלום אני מתחרפנת. בגלל זה אני אוהבת את החיים בעיר, אני עובדת מידי פעם, יוצאת עם חברות וקובעת בדקה ה90 מבלי לשבור את הראש ולהיות תלויה בטרמפים חזור.
הביטחון העצמי שלי צמח וככה גם המצב הנפשי.
ובגלל זה אני גם די חוששת לחזור לגור בבית, וגם בגלל המצב הבטחוני כשאני יודעת שמתצפתים עלינו 24/7.
הבית ספר שלי נמצא רבע שעה נסיעה באוטו מהבית, אבל עם ההסעה שלוקחת אותנו כל בוקר זה מגיע אפילו לשעה נסיעה, גם הלוך וגם חזור. זה מתיש.
אני מתלבטת אם לחזןר לבית ספר שהייתי בו בצפון לפני המלחמה, או לעבור לפנימייה כי אין בתי ספר אחרים באיזור. אני ממש רוצה פנימיה, אבל מצד שני אני רוצה להיות בקשר עם הבנות שהיו כמו האחיות שלי לפני המלחמה, והתרחקנו בגלל המרחק בין הערים שלנו (אני באתי לבקר הרבה פעמים והצעתי להיפגש , אבל בניגוד אלי הן עושות טובה שהן איתי בקשר. ולא רוצות לבוא לבקר אותי בעיר שלי. (רוב החברות מהצפון לא מפונות, וגם העיר שהבית ספר שלי נמצאת בה לא מפונה),
בקיצור אני אוהבת אותן מאוד אבל מאוד מתלבטת ולא יודעת מה לעשות. מתלבטת אם לחזןר לבית ספר שסבלתי בו לפני המלחמה בתקווה שהשתפר, ואם שווה לחזור לאותו המצב מלפני המלחמה או לשבור תראש בחיפוש אחר פנימייה ולשכנע את ההורים שלי לעבור לאחת כזאת. קיצר, מחילה על החפירה אין לי למי לחפור