פשוט פריקה..

היי, סליחה על האנונימי, אבל אני מרגיש נוח יותר להסתיר זהות כשאני מדבר על רגשות עמוקים, בכי או כאב... אם כמה שזה לא גברי.
אבל כל המצב הזה, כל מה שקרה ב7.10 , במיוחד שנחשפתי לכתבה שלא פורסמה על חבורת גמלאים מבוגרים בגיל של אמא שלי, שנסעו לטייל ונרצחו שם שחלקם לא יכולים ללכת כמעט. זה שבר לי את הלב, אפילו עכשיו שאני כותב , קשה לי לכתוב כי יש דמעות.
אני סטודנט, רשתות ותכנות זה רק חלק ממה שאני לומד אבל עדין גר עם אמא בגלל שאני בן יחיד וללא אבא. אני בן 26 ואני מצד אחד רוצה לפרוץ קדימה, לבנות לעצמי חיים לבד, להכיר אולי מישהי נחמדה כמו שהייתה לי פעם, לפני שנים.. וזה כלכך כסר לי העצמאות הזו, זוגיות וסיכוי לאהבה.
מצד שני, המצב הזה, פשוט מכבה אותי כל פעם מחדש, ויוקר המחייה מאלץ אותי בשביל לגור לבד ולהבין את עצמי טוב יותר, לעזוב את העיר שבה אני גר, שממש יקר לחיות בה בטח כשאתה סטודנט ולבד. גם למצוא עבודה חדשה אם עוברים לעיר אחרת שהיא בתחום שלך זה גם בעיה בפני עצמה. ואני מרגיש פשוט אבוד, לא יודע מה נכון, אין דמות אבהית להתייעץ אייתה, אבל מצד שני אתה לא יכול להתעלם ממה שאתה צריך, אומנם הייתה לי חברה אחת בחיים, כזו שגרנו יחד אפילו לפני 5 6 שנים, אבל נגמר בבגידה ומאז פשוט לא היה כלום. הייתי בטוח שאני מספיק חזק להמשיך לבד, אבל אני מגלה שזה לא נכון, וכשאתה שומע שיר שהוא עצוב, או משהיו, אתה מקבל את מה שהלב שלך אומר, ואז שוב בוכה ושוב עצוב ואין אף אחד שאפשר להסביר לו איך אני מרגיש... אני אפילו לא יודע למה אני כותב את זה כאן, או מה אני מצפה, אבל אני רוצה שאנשים ידעו.
תודה שקראתם