זהירות פריקה דיכאון חרבות פיצוצים

אני בן 17. ויש לי לאחרונה מצבי רוח קשים. לפעמים אני ממש שמח ולא מפסיק לחייך אבל רוב הזמן אני דיכאוני.
בדרך כלל מה שממש מוריד אותי זה לראות אנשים אחרים חיים את הנעורים שלהם. מתנסים, יוצאים, וכבר פיתחו סוג של זהות מסוימת.
אני מעולם לא התנסיתי בכלום. חברתית אני בכיתה א. אני מרגיש ניתוק מרוב האנשים, שהתבגרו בקצב נורמלי. ולחץ שהתקופה הזאת תחלוף מבלי שבאמת חוויתי דברים שהייתי אמור לעשות. ניסיתי להתחיל עם בנים אחרים ופשוט אף פעם לא עובד לי. הם תמיד תפוסים או סטרייטים או פשוט לא בקטע, ואז נכנסים למערכות יחסים עם חברים קרובים שלי ואני צריך לסבול את הזוגיות שלהם מול הפרצוף שלי. אני לא יודע כמה אני יכול להמשיך, אני בקושי יכול לסדר את עצמי. ואני יודע שזה נטו תוצאה של חוסר ביטחון בגלל חוויה חברתית שבה הגעתי לתיכון ולא הצלחתי לדבר עם אף אחד(מאז עברתי תיכון).
הכי גרוע זה שאני לא מרגיש אנושי לפעמים. זה נשמע מאוד מוזר אבל אני לא מצליח להתחבר לאנשים באופן רגיל. רק באופן אינטלקטואלי אני יכול לנהל שיחות עם חברים, או הומור, אבל אני מאוד מתקשה עם תקשורת, והשתלבות בחברה, שבה יש רמזים, שאני יכול לקלוט רק אם אני שם המון תשומת לב לדברים שאומרים לי ולעלילה והקונטקסט שאני צובר בזכרונות שלי, ואז משווה את השפת גוף לסימנים מוכרים.
אני בי"ב. ועוד מעט אני מתחיל את החיים הבוגרים שלי. ובמובן מסוים אני עדיין ילד, גם הרבה רואים אותי בתור אחד, אני לא יודע אם אני אי פעם אגדל להיות בן אדם שיקח חלק חברתי טיפוסי. וזה מאוד מפחיד אותי, אין לי מושג איך לגשת לזה או מה לעשות עם עצמי יותר.