מה התחושה/התמונה שהכי זכורה לכם מהשבעה באוקטובר?

הטנדר עם המחבלים בשדרות שהיה ממש בבוקר של ה7.10 לםני שידעו מה קורה

תומר מנחל עוז הגיבור שהיה כל כך מפוחד והציל מלא אנשים יהיה זכרו ברוך השם יקום דמו

נכנסתי לערוץ של אל גאזירה לבדוק אם יש שם איזשהו מידע והסבר על מה שקורה וראיתי 5 אנשים יושבים על הרצפה עם ידיים על הראש וחאמסניקים מעליהם, אני באמת בחיים לא אשכח את התמונה הזו ואין לי מושג אם הם בחיים/חטופים...

התמונה של כל החטופים

בלילה שלא יכולתי לישון בידיעה שיש מחבלים במדינה

ל טנדר שראיתי מהחלון וגם הרעש של היריות

לצערי נתקלתי בסרטון שהמחבלים ערפו ראשים וזה זיעזע אותי עד היום
מה שעוד יותר מזעזע זה שהשמאלנים תמיד רצו לעשות איתם שלום
אפילו את יאיר גולן שאלו אותו באתר סרוגים לפני שנתיים מה הוא חושב על החמאס והוא אמר שהוא מזמן רואה בחמאס כפרטנרים שלנו לשלום

קשה להצביע על משהו ספציפי אבל יש לי שתי תמונות צרובות מאותו היום
התמונה של משפחת ביבס ואני זוכר שראיתי באחד הערוצים שתי בחורות שניצלו מהנובה (והם עוד לא ידעו על המצב) ואמרו שכנראה זה היה רק הן או משהו בסגנון

הטרקטור שהמחבלים פרצו איתו את הגדר
והתמונה של הטנדר הלבן בשדרות

יואו כן בתור שדרותית אני מסכימה איתך

מחבלים רוקדים ואש ברחובות
מחבלים על טנדרים לבנים

"למה יורים" ומשפחת קדם סימן טוב.. חרוטים לי במוח ):

תמונות היו יותר מדי
אבל התחושה הכי גדולה שידעתי כמה החיים הולכים להיהרס יותר ממה שהם בשעות הראשונות, ממש פחדתי שזה ישפיע עליי ועל האנשים שסובבים אותי וחייתי בפחד שהכל הולך להיגמר..

התמונות של הרשימות של השמות של מי שהגיע למקום בטוח בנובה

חרדה
בכי
היסטריה
הרגשה של סוף העולם

סרטון של בחורה שהייתה נראית אולי קצת שרופה
עם רגליים פתוחות ולק לבן ששבר אותי
עד היום אוכלת את הלב שהסרטון הזה קפץ לי ברילס באינסטגרם.

תומר ערבה מנחל עוז
הסרטונים שלו עובר מבית לבית

הסרטון של אנשים במסיבה רצים ובורחים

סרטון של משפחת עידן
שרצחו את האחות הגדולה
והמחבלים החזיקו את ההורים כשיש להם דם על הידיים ו2 הילדים ואז חטפו את האבא :(

את האנשים בורחים בנובה

כל התמונות והסרטונים של הנרצחים והחטופים שראיתי,הסרטון של שני לוק,סרטונים מהנובה ושיחות פרידה של הנרצחים,הפרצופים שצולמו והמבט של הפחד הטהור שהיה לחטופים/נרצחים בעיניים,גם סרטון של איזה מישהו ישראלי שהסביר על סרטונים שהוא ראה של החטופות ושל מה שעושים להם שאני לא אפרט פה,בתחושות אני די גרועה בלפרט אבל הרגשתי פחד,צער,אובדן וחרדה

הכול.. משפחת ביבס. שני לוק. נעמה לוי בטנדר עם דם על המכנסיים. הטנדרים הלבנים.

הייתי אצל הרבי, ב770 בניו יורק.
שמענו שמועות על כל מה שקורה, ישובים נכבשים, מאות הרוגים, מחבלים בשדרות.
זה זעזע את כולם.

הרבה חסידים טסו באמצע החג לארץ כי הם הוקפצו למילואים, הרבה חברים ישבו ובכו כי נודע להם שחברים שלהם נהרגו.

וכל מה שנשאר לי זה לנסות בכל זאת לרקוד ולשמוח, כי שמחת תורה היום, בידיעה שאף אחד בארץ ישראל לא יכול לעשות את זה.
יש ניגון חב''ד מאוד חזק ועוצמתי, ניגון מצד אחד עם קצב ומצד שני עם עוצמה, שהמילים שלו הם ''עוצו עצה ותופר, דברו ולא יקום, כי עמנו אל'', (מי שזה מעניין אותו יש ביוטיוב ביצוע של אריאל זילבר) אני חושב ששרתי את השיר הזה בלופים כל השמחת תורה.
מתוך אמונה וציפייה שנזכה למציאות טובה יותר
שנזכה לגאולה.
עדיין לא זכינו, אבל אני חושב שאחרי כל השנה שעברה עלינו אנחנו כבר ממש עוד רגע שם.

הסרטון של הבליינים בורחים מהנובה, עם כל החול מסביבם, לא הבנתי על מה אני מסתכלת אפילו.

לשבת מול החדשות עם דמעות בעיניים במשך שעות ברצף ולא להאמין על כל סיפור שאני שומעת בין כל האזעקות, וגם אפילו כשניסיתי לברוח למקומות כמו אינסטגרם לדגומה הכל היה מלא בתמונות של נעדרים. הרגשתי כאילו אני שומעת סיפורי שואה ופשוט לא האמנתי שזה קורה באותו הרגע בדיוק. הכי גרוע היה כשריאיינו אנשים והם צרחו בשמות של המשפחה שלהם שכרגע מנותקת קשר, או הורים בוכים מול המצלמה על הילדים שלהם בנובה, או שיחות עם האנשים מתוך המקלטים עצמם עם המחבלים מסביב. באחת השיחות שמעו מישהו מדבר ואז ירייה ואז שקט. זה שבר אותי. ולחשוב שכל זה קרה מסביבי באותם הרגעים לעם שלי, במקום שהייתי בו רק שבוע אחד קודם (ביקרתי בעוטף בסוכות)... באמת שזה היה היום הכי גרוע בחיים שלי ואפילו לא נפגעתי ממנו קשה. אני אזכור את החוסר אונים והסבל הזה לשמוע על הכל בידיעה שאין לי איך לעשות כלום במשך כל החיים שלי. אבל מאיפה הזכות הזו בכלל להרגיש נורא כל כך? אנשים נפגעים באותו הרגע על אמת ואני מוגנת עם המשפחה שלי ועם האנשים שאני אוהבת. לא יכולה לדמיין בכלל סיטואציה שקרובה לזה. זה יישאר איתי לנצח.

הסרטון אימה בטנדר עם שני לוק
התקף חרדה רציני עברתי שם

בת דודה שלי מודיעה שקרוב משפחה נרצח
אני זוכרת איך בכיתי וואו

הכול
אני כל פעם מחדש קשה לי להאמין שיש אנשים שמכחישים את זה
אני כל פעם נזכרת בבנות שנמצאות שם וקשה לי לחשוב מה עובר עליהן
ועל המבוגרים שלא יכולים לשרוד בלי התרופות שלהם
הילדים למה הם יגדלו למנהרה עם מלא מחבלים
לאנשים שרק רצו לרקוד ולהנות מהחיים
האלה שרק רצו לחיות
קשה לי להאמין שכל זה קרה
קשה לי להאמין שבאמת המדינה שלנו הפקירה אותנו ככה
אחרי שהן זועקות לעזרה מתריעות שהם מתכוננים
אחרי אלפים דברים שרק אמרו שזה יקרה
אבל הם התעלמו
להגיד לכם שאני סומכת על המדינה שלי?
האם השנה האחרונה גרמה לי לסמוך על הצבא
שיגן עליי
לא
מרוב הפחד שעדיין נמצא
יש לי סכ*ן יפנית ליד המיטה למקרה שיקרה משהו
כי אני מרגישה שאין מי שיעזור לי עם יקרה משהו
לאמון שלנו עוד יקח זמן לחזור
הפצעים שלו ירפאו אבל עדיין תישאר צלקת
ואנחנו לא ניצחנו עד שאנחנו מחזירים את מי שהפקרנו
סליחה על הנאום/פריקה
הוא היה צריך לצאת לאיפשהו

התצפיתניות

פחד
היה איזה סירטון אחד ממש בבוקר של חייל שחטפו לעזה והשחיתו את הגופה שלו לחלוטין ודרכו עליו וירקו עליו ובחיים אני לא אשכח את הסירטון המזעזע הזה
זה היה נוראי

למי שלא מכיר את הסיפור
בתחנה משטרה בשדרות היו בפנים 8 שוטרים בפנים ונכנסו מעל 20 מחבלים לבפנים לשוטרים לא היה סיכוי רובם נרצחו והשאר נפגעו המחבלים שהיו בפנים הצליחו לרצוח עוד כמה וכמה שוטרים חילים ואזרחים שהיו בחוץ הם הצליחו כל כך כי היה להם צלפים שעמדו על הגג של המשטרה ואז ג(לוחם ימ"מ) הצליח לחסל אותם מבנין רחוק בזמן הזה חייל נכנס ונתקע בפנים עם המחבלים לבסוף הוחלט להקריס את התחנה אחרי שחילצו את כל הגופות והפצועים בעזרת טנק ומסוק זה בקצרה :)
אני מכיר את הסיפור כי אני תושב שדרות וקרובים שלי לחמו שם ובכלל בכל האיזור

הטנדר עם המחבלים

מה שהכי זכור לי זה יצאתי עם הכלב לסיבוב וראיתי את המחבלים והם לא ראו אותי ולא הבנתי בהתחלה עד ששכנה צעקה לי לברוח ואיך שהוא הצלחתי ואז שהודעתי למשפחה הם לא האמינו בהתחלה כי אנחנו דתיים ולא פתחנו טלפון בהתחלה ואז עוד שכנה אמרה ואז פתחנו טלפון וראינו הכול

יש הרבה אבל הכי אני זוכר שהראו ניצולי שואה ביום הזה. שובר את הלב שהם חוו כמעט עוד פעם את מה שהבטחנו להם שלא יחזור על עצמו

לי זה תחושה. האי וודאות של מה שקורה וכל הזמן לגלות על עוד זוועות והפחד שהיה באוויר, חרוט לי בנשמה

כשבשדרות היה טנדר עם מחבלים ועברה שם ניידת

כלום.
האמת הוא לא היה כל כך משמעותי בשבילי.

מלא אנשים רצים במסיבת נובה

אני זוכרת איך רציתי לבוא לביבי ולהגיד לא "יאללהמי אתה שתפתח מלחמה למה אתה מושיב בבית עם המלצה לא לצאת ממנו"

אותי מסיים במהירות את עבודת החופש ומגלה שאין בית ספר בסוף

ב7/10 חשבתי שזה סיוט שיגמר מהר כי סמכתי על הצבא אבל איפה הוא היה בזמן הזה את זה אי אפשר לדעת
הרגיש לי ביזארי שזה לא נגמר

התמןנה של האנשים שבורחים מהנובה בשטחים
זה מזעזע לראות את החוסר אונים שלהם בעיניים

הממד בבית של אבא שלי
החלון האטום הזה שסגרנו

כשהאזעקה הראשונה הייתה שאלתי את אמא שלי מתי זה ייגמר... היא ענתה שזה יהיה בגג שבוע. היום אנחנו בשנה למלחמה:(

הסרטון של נועה ארגמני וחבר שלה וגם התמונה של שני לוק בטנדר

מה שלי הכי היה זכור זה שזה היום הולדת שלי, אבל זהו, הלך לעולמו...

הסרטון של החוליית מחבלים בטנדר לבן, שברגע הזה התחילו להבין שהם מתחילים באמת להשתלט עלינו. וזה שכולם העלו סטורי של אנשים שהם מכירים כי מחפשים אותם וואו מזעזע.