היי אפשר ביקורת לעמוד הראשון בספר שאני כותבת (שואלת בפעם השלישית כי זה די דחוף)

האושר הוא רק היעדר הכאב.
אבל עם המצב שלי, זה כנראה הכי טוב שאני יכולה לקוות לו.
אמא הייתה אומרת לי להירגע.
"החיים הם לא חזרה גנרלית, תחיי את הרגע ותאמיני בתוכנית של אלוהים."
אני תוהה מה היא הייתה חושבת על התוכנית של אלוהים אם היא הייתה נשארת לראות למה הפכתי.
למה העולם הפך אותי.
אם היא הייתה שומעת את הצרחות, הבכי, והעידר התקווה...
אולי זו באמת התוכנית של אלוהים בשבילי.
הבטתי לאופק וראיתי ילדים צוחקים, רוקדים, עם ההורים שלהם...
גישה חיובית היא הכרחית כדי לשרוד כאן, אבל האנשים האלה הופכים את זה לפאקינג קשה.
משוגעים, חברי כנופיות, סוחרים.
אתה יכול להישאר עירני לכמה זמן ואז להתעורר עם סכין בבטן.
כל מה שאני רוצה הם הדברים הפשוטים שכולם לוקחים כמובן מאליו.
מישהו לחלוק איתו את הנטל.
מקום בטוח לישון בו.
לדעת אם תגיע הארוחה הבאה שלי.
אני רואה את המבט הזה בעיניים של האנשים שעוברים על פני, ולא מבינה למה הם מסתכלים עליי ככה, נועצים בי מבטים. אבל קל יותר לחשוב שעשיתי משהו ומגיע לי את זה.