כתבתי סוף לסיפור שלי בוואטפד אני ממש אשמח לדעת מה דעתכם כאן למטה

באמצע שום מקום במקום עם בית על שפת הים-
בר ועדי הגיעו לנקודה שבה הם יכולים להגיד שהגיעו לסוף הטוב .
עדי יושבת עם כוס קולה זירו , עם נענע ולימון בדיוק כמו שבר לימד אותה אז לפני מיליון שנים
מחזיקה ביד אחת סיגריה בשמלתה הלבנה , וביד השניה עיתון ישראלי כי הרי הם מנותקים מן העולם החיצון , הם חיים בעולם של עצמם.
האור יוצא מפתח ביתם, מתיישב על ידה כשהיא מחייכת לעברו ומחזיקה בידו המחוספסת אך המושלמת .
"נצא למסיבה היום ? "
כי זה מה שהם עושים הכי טוב - נהנים .
"אני מדליקה עוד אחת אתה רוצה ?"
עדי נכנסת אל הבית וחוזרת עם חבילת סיגריות חדשה .
" ברור , למה את לא עונה לי? "
היא יוצאת בגלגול עיניים ומורידה את שמלתה שמתחתיה יש בגד יד לבן .
"כי התשובה לזה אמורה להיות לך כבר ברורה "
היא מחבקת את בר מאחורי הכיסא המתנדנד כאילו שאתמול הייתה בת 16 ושואפת את בושם הטום פורד שיש לו ורק לו .
הוא מחבק את ידה עם הזרוע שעליה יש לו את קעקוע הורד המפורסם שלו "את משגעת אותי כבר"
עדי צוחקת מאחוריו ורוכנת מעליו
"אז תבוא למים כבר ותראה את הגלים."
היא עוזבת אותו ורצה כשהיא שומעת את צעדיו מאחור עוקבות אחריה
וברגע הזה בדיוק כשהם משפריצים מים אל כל עבר, כשיערה התרטב לחלוטין ממי המלח עדי ידעה בליבה שלא סתם חיכתה לו במשך 3 שנים - היא חיכתה שליבה יהיה שלם בו .
וככה לאור הירח והכוכבים , השקיעה והזריחה בכל יום הם היו חוגגים את אהבתם , לא במילים קיטשיות ולא בדרך היפית מוזרה זה לא עדי ובר - הם פשוט היו שם אחד בשביל השניה , עדי תמיד ידעה שבכל גלגול , בכל קו חיים, בכל עולם או משהו קוסמי אחר היא תמצא אותו.
'זה לא שהיא יצאה מליבי, פשוט ליבי יצא ממני.'