למה לא אכפת לנו מהאנשים כשהם במצב רע *במציאות*?

כי אתה לא מכיר אותו
אז זה לא מעניין אותך

אני מסכימה איתך לגמרי וחבל שהחברה שלנו כזאת.
אני אישית משתדלת להתייחס כמה שיותר לאנשים שבמצב רע במציאות

לאנשים לא אחפת

לי אכפת

אני אשאל אם הכל בסדר אבל לרוב זה לא ענייני

שואל השאלה:
כמובן שיש יוצאי מן הכלל אבל לרוב הילדים לדעתי לא אכפת אחרת למה יש ילדים בבית הספר שהם מתאבדים בסופו של דבר?

בשורה התחתונה; כי בסופו של יום הוא צריך מבוגר לצידו, לא ילד. נתחיל מזה שאי אפשר לקבוע "ילד מהכיתה במצב דיכאוני" על סמך ההשקפה האישית שלנו. אנחנו לא רופאים. נמשיך מזה שלכולנו יש את העול שלנו, דיכאון אצל בני נוער הוא כל כך נפוץ.

אני לא אכפה על עצמי היכרות ועזרה לאדם אחר "דיכאוני" כי יש לי את הקשיים שלי בחיים. זה לא התפקיד שלנו לצאת לעולם ולתקן כל אדם מדוכא. אדם צריך לדעת לעזור לעצמו, מה שכן אם אתם יודעים שאדם נמצא בסכנה חשוב ליידע מבוגר - ההורים שלו, ההורים שלכם, יועצת, מחנכת וכו'.

גם לא כל אדם בודד הוא "טהור". יש הרבה אנשים בודדים עם קשיי תקשורת מהותיים, קשה לתקשר למשל עם אדם שלא יוצר קשר עין. זה סוחט נפשית. יש עמותות לדברים כאלה, למשל "רקפת". לכל אדם עם "קווים דיכאוניים" יש את הקשיים שלו, הרבה מהם גם לא חברותיים ויהיו מרירים. יהיה קשה ללכת לקראת אנשים כאלו, למעוד בשביל ארוך ומייגע בדרך אליהם... אין סיבה שנסבול את זה, מה שכן - להיות נחמדים, להציע יד אם אפשר. לא צריך להפוך אותם לפרויקט פסיכולוגי. אם יש בעיה מינורית כמו ביישנות זה דבר אחר, אבל אדם דיכאוני שלא יוצא מהבית - אני לא רוצה לגרור את עצמי לבור, אין לי כלים לעזור לו.

פחח חח ממש לא אני לא יכולה לראות מישהי מהכיתה שלי בדיכאון ולא יהיה לי אכפת ממנה בכלל לא אני אלך אליה רוב הפעמים אלה אם כן אני לא במצב רוח לזה. ולשאול מה קרה או לעודד אותה ותאמין לי למרות שלפעמים זה נראה שרוצים שיעופו בסוף הם כן אוהבים את זה וזה עוזר להם אני בייתי במצבים כאלה בחיים שללי והייתי מאוד רוצה שחברה תבוא ותשאל אבל זה אף פעם לא קרה אולי רק כשעליתי לתיכון וזה היה רק בהתחלה בקיצור לא יודעת כל אחד והרגשות שלו ככה אני מרגישה לפחות