יש למישהו דבר תורה לשולחן שבת(פרשת ראה) לתת לי?

כמובן.

בפרשת ראה, משה רבינו ממשיך להכין את בני ישראל לכניסתם לארץ ישראל, והוא מציב בפניהם בחירה בין ברכה לקללה "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". הפרשה מדברת על חשיבות הבחירה החופשית, הבחירה בין טוב לרע, ועל ההשפעה של הבחירות שלנו על חיינו ועל הסביבה שלנו.

בהקשר זה, אפשר לדבר על ענבל, שהייתה דמות מרכזית בחיי הילדים בעולם הווירטואלי של מיקמק. כמו משה רבינו, גם היא הובילה והדריכה את המשתמשים בקהילת מיקמק, והשפיעה על חייהם בדרכים חיוביות. בחייה ובפועלה, ענבל בחרה בדרך של עשיית טוב, נתינה ואהבה, והשפיעה על דורות של ילדים והוריהם.

הפרשה מזכירה לנו את הכוח והאחריות שיש לכל אחד מאיתנו בבחירות שאנחנו עושים. בחירה בדרך של טוב, אהבה, ועזרה לזולת, כפי שענבל עשתה, היא הדרך המובילה לברכה אמיתית בחיים. יהי זכרה ברוך, ושההשפעה החיובית שלה תמשיך ללוות את כולנו ולהזכיר לנו לבחור בטוב.

שבת שלום.

שואל השאלה:
תודה לכםם שבת שלוםם

ובעיניין הדבר מלכות השבוע,
פרשת ראה.
הרבי מדבר על העיניין שהפסוק "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה" מורה על כך שיש לאדם כח בלתי מוגבל, העשייה של האדם היא אינה מוגבלת.

אחת ההוראות העיקריות מהשיחה, היא
פשוט לעשות!!
פשוט לפעול!!
"להכריז ולפרסם בכל מקום בדברים היוצאים מן הלב שהקב"ה אומר (ע"י עבדיו הנביאים) לכאו"א מישראל "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", ועד שהיום ממש רואים בעיני בשר ברכת הגאולה האמיתית והשלימה."
"יש להוסיף ולהדגיש שההכרזה והפרסום צריך להיות גם ע"י אלה שטוענים שעדיין לא נקלט ענין זה (בשלימות) בהבנה והשגה והכרה שלהם,
מכיון שגם אצלם ישנו ענין האמונה בשלימות, יכולים (ובמילא צריכים) הם לפרסם הדברים לאחרים, החל מבני ביתו (שבודאי אינם צריכים "לסבול" מזה שעדיין לא הונח הדבר בשכלו), וכל אלה שנמצאים בסביבתו, כל אחד ואחת מישראל, ובודאי שעל ידי ההשתדלות המתאימה יתקבלו הדברים ויפעלו פעולתם, כולל גם אצל המכריז והמפרסם, שיוקלט אצלו בפנימיות וכו']"
גוט שאבעס(:

הפרשה מתחיל במילים "ראה הנה נתתי לפניך היום" מה שמלמד אותו לפתוח את העיניים ואז לתת בומים

שאלות טובות מקבלות תשובות טובות ❤

השבת זו שבת מברכים.
שבת מברכים הוא יום כללי המשפיע ברכה לכל ימי החודש, כנוסח ברכת החודש הנאמרת בשבת הזו: "חדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה, לששון ולשמחה לישועה ולנחמה", והמשכת הברכה תלויה בעשיית כלי למטה, ואמירת כל התהלים בשבת זו היא הכלי המכין ונותן כוח לברכה שתפעל ותשפיע בהצלחה על כל ימי החודש. תהלים הוא כלי להמשכת ברכת ה' לכל ימי החודש.

הרבי הריי''צ תיקן שתי תקנות לגבי שבת מברכים, ששתיהן כלי לברכת החודש:

א. לקרוא את כל ספר תהילים (גם בשבת שלפני ראש השנה) בהשכמה קודם התפילה וקודם לימוד חסידות, ועדיף בציבור בבית הכנסת. קריאת תהילים זו מוסיפה כח בברכת החודש.
ב. לעשות יום של התוועדות וקבלת החלטות טובות. בהתאם להוראה זו של הרבי הריי''צ התוועד הרבי כל שבת מברכים.

(מי שלא הספיק לומר את כל התהלים לפני התפילה בציבור - עדיף שיתפלל בציבור וישלים אחר-כך את אמירת התהלים, או שיקדים ויתחיל באמירתם כבר בליל שבת. אם כבר שקעה השמש (שאז אין אומרים תהלים עד חצות הלילה, לא צריך לחכות עד אז אלא) משלימים את אמירת התהלים ביום ראשון.)

החסיד המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן היה אומר, שהנהגת החסידים בשבת מברכים היא הדרך החסידית למנהגי יום כיפור קטן, שיש הנוהגים להתענות בו ולומר סליחות. אמירת תהילים בשמחה וטוב לבב היא תמורת אמירת סליחות. והתוועדות חסידית באהבת רעים ודיבוק חברים בדברי חיזוק והתעוררות להיטיב ההנהגות ולקבוע עתים לתורה היא תמורת התענית.
בהתוועדות ש"פ פקודי ה'תשכ"ז אמר הרבי: "כאשר משיח יבוא הוא לא ידע משום קונצים, אלא יתבע "אלה פקודי המשכן"? תרשום לי על פתק: כמה חסידים עשית שיהיו חסידים של הרבי! על כמה יהודים פעלת שילמדו חת"ת? על כמה יהודים פעלת שיבואו לומר את כל התהילים בשבת מברכים?!"

כמובן! (:

בפרשת ראה כתוב "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" ורש"י מסביר שמדובר על המעמד שהיה בהר גרזים ובהר עיבל שחצי עם ישראל עמדו על הר גרזים ששם אמרו את הברכה והחצי השני של עם ישראל שהיה על הר עיבל ששם אמרו את הקללה והלווים היו בעמק
לכאורה צריך להבין מה כל הסיפור הזה שצריך לשים את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל? למה לא פשוט להגיד לעם ישראל שיש ברכה ויש קללה? למה צריך לשים את זה על ההרים? מה המשמעות של זה?
אם נדייק מהפסוק הקדוש ברוך הוא נותן לנו את הברכה ואת הקללה והוא נותן לנו את האופציה לבחור בין הברכה לקללה ואפשר גם לומר שמה שכתוב על הכניסה לארץ "הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה" המילים "הלא המה" באות להזכיר לנו את אברהם אבינו שנכנס לארץ ושאנחנו כבר מכירים את המקום הזה מהאבות הקדושים והסיבה לזה היא בזכות הברכות שהיו לאבות הקדושים כשהם היו בארץ כמו שכתוב על אברהם "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" אז ממילא אצל עם ישראל גם כן הברכות והקללות מיד מתחברות אל השורש של אברהם אבינו שעליו נאמר "הרי הברכות מסורות לך"
כלומר כל המציאות הזאת של הברכה והקללה נמסרה לנו וזה בא להעצים את המשמעות של המעשים שלנו כי המעשים שלנו קובעים את ההנהגה האלוקית שתהיה איתנו ומכאן יוצא שאסור לנו לחשוב שאם נתנהג איך שבא לנו ויקרה לנו משהו לא טוב חס וחלילה אז שמהשמיים עשו לנו את זה אלא זה כתוצאה מהמעשים שבחרנו בעצמנו כמו שאדם יגע באש והוא יקבל כוויה זה לא שהאש מענישה אותו אלא זאת המציאות
ועכשיו צריך להבין מה העניין של ההרים האלה? אפשר לומר שהדבר הזה מתבאר מהמשך הפסוקים שהתורה ישר עוברת לציווי להשמיד עבודה זרה מארץ ישראל "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" ואנחנו רואים שכאן מוזכר שעובדי עבודה זרה היו עובדים את האלוהים שלהם על ההרים הרמים
אנחנו רואים את זה במציאות שלנו שהר גבוה גורם להתפלאות כי ההר משדר עוצמה והוא מבטא כביכול חיבור לאיזה משהו מעבר מעין אלוהות וזה גורם לאיזושהי יראה ועובדי עבודה זרה טעו ולא כיוונו את העצומה של ההר לקדוש ברוך הוא אלא הם יחסו את האלוהות להר עצמו כלומר הם עבדו את הרובד הגלוי
לעומת זאת אצל עם ישראל זה לא ככה כי אצלנו ההתפלאות היא לא לגביי ההר עצמו אלא כלפי הקדוש ברוך הוא בגלל שאין לנו שום דרך לתפוס את הגדלות של הקדוש ברוך הוא והעולם הגשמי הוא כביכול מעין צל ודימוי אל השורש העליון וכשאנחנו רואים את הבריאה המופלאה זה יכול לעורר בנו רגש שיחבר אותנו בצורה כזאת או אחרת אל הקדוש ברוך הוא וזה הכח של ההר בפרט והטבע בכלל
בעצם עכשיו מובן למה הקדוש ברוך הוא אמר לנו לשים את הברכה והקללה על ההרים כי הברכה והקללה הם שתי נקודות החיבור שלנו לקדוש ברוך הוא על ידי הכח הרוחני שיש במעשים שלנו כמו שאמרנו מקודם וצריך לשים את הברכה והקללה על ההרים כדי שנשתמש בהם כנקודת חיבור למה שמעבר למציאות הזאת כדי שנצליח להתחבר לקדוש ברוך הוא כמו שהנביא אומר "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" וזאת המשמעות הגדולה של המציאות הגשמית שנבראה

שבעזרת השם נזכה לראות את הרובד הרוחני בכל המציאות הגשמית ושנזכה להתקרב ולדבוק בקדוש ברוך הוא בדבקות שלמה ובע"ה נזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:

חודש אלול

השבת הקרובה היא שבת מברכים, שבת שמברכת את חודש אלול, שהוא חודש התשובה. אלול הוא החודש האחרון של השנה, ולכן יש לערוך בו חשבון נפש על כל הדברים שנעשו במשך השנה, ולתקן ולהשלים את כל הדורש תיקון והשלמה. זו גם ההכנה לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה.

העבודות הרוחנית של חודש אלול מרומזות בראשי התיבות של החודש. ראשי התיבות 'אלול' רומזים לכמה פסוקים, שכל אחד מהם מציין סוג מיוחד בעבודת ה'.

הדבר הראשון הוא התשובה. הדבר מרומז בפסוק: "ומל ה' אלוקיך *א*ת *ל*בבך *ו*את *ל*בב זרעך". מילת הלב המסירה את ה'ערלה', המסתירה את האהבה הטבעית הקיימת בין יהודי לקב"ה, נעשתה באמצעות התשובה.

אחרי שהאדם 'מל' את אוטם לבו ופותח את נפשו לעבודת ה', מגיע שלב הירידה לפרטים. העבודה הזאת מתחלקת לשלושת העמודים שהעולם עומד עליהם תורה, עבודה (-תפילה) וגמילות חסדים.

לימוד התורה מרומז בפסוק שנאמר בעניין ערי מקלט: "*א*נה *ל*ידו *ו*שמתי *ל*ך". לימוד התורה הוא בבחינת 'מקלט', כפי שנאמר: "דברי תורה קולטין", שכן היא מגינה על האדם מפני יצר הרע.

התפילה מרומזת בפסוק "*א*ני *ל*דודי *ו*דודי *ל*י". מהות התפילה היא ההתקשרות וחיבור בין האדם לקב"ה, מתוך אהבת ה'. קשר זה מתבטא בפסוק זה, שמציין את ההתחברות בין 'אני' (האדם) ל'דודי' (הקב"ה).

העמוד השלישי הוא גמילות-חסדים, שמרומז בפסוק "*א*יש *ל*רעהו *ו*מתנות *ל*אביונים".

בחודש אלול צריך האדם להתחזק בתורה, בתפילה ובגמילות-חסדים, לתקן את כל הדורש תיקון בתחומים האלה, ובכך מתבטאת העבודה של חודש זה.

אולם כדי שכל פעולות התשובה הללו יזכו להצלחה, יש צורך בגאולה. בראש ובראשונה - גאולה מכל הדברים המפריעים והמבלבלים את האדם. יהודי צריך להתייצב בתחושה של גאולה - שהוא בן-חורין לעבוד את ה', ושאין שום משמעות לכל ההפרעות למיניהן.

וכאשר יהודי עומד בתנועת נפש כזו, באה גם הגאולה האמיתית והשלמה, שאף היא מרומזת במילה אלול: "*א*שירה *ל*ה' *ו*יאמרו *ל*אמר". פסוק זה נאמר בשירת הים, שרומזת גם לשירה העתידית שישיר עם-ישראל בגאולה האמיתית והשלמה.
רגש הגאולה שיהודי חש עוד בימי הגלות האחרונים, היא בבחינת הכנה ושער לבואה של הגאולה עצמה, בקרוב ממש.

כח הראיה
הפרשה פותחת במילה 'ראה' וממקדת אותנו על כח הראיה בעבודה הרוחנית. איך אנחנו משתמשים בעיניים שלנו? מה אנחנו רואים? טלויזיה? חדשות? מציאות טובה? האם אנחנו רואים ברכה בחיינו? איך אפשר באמת לראות את הברכה? על איזה תדר מכוונות העיניים שלנו? כמו כן, כמה ממה שקורה מול העיניים שלנו אנחנו באמת רואים? שאלות שכל אחד מחויב להתבונן בהן, במיוחד השבוע.
הרב שיינברגר שליט"א מסביר דבר פלא, בעצם, מטבען, העיניים שלנו רואות מסוף העולם ועד סופו. הבעיה היא שהאדם אינו מודע לכח הראיה שלו. במציאות, אנחנו מודעים רק לחלק אפסי ממה שבאמת נמצא מול העיניים, משתמשים בחלק מצומצם מאוד מכח הראיה שלנו. אדם לא שם לב לדברים העוברים מול עיניו, הראש שלו במקום אחר. אדם יכול לקרוא פרק שלם בספר והמילים כאילו נקראות אבל הוא לא באמת רואה, מבין, את התוכן שלהן.
לכן בא ה'ראה' הזה, הציווי של משה רבנו על הראיה, ואפשר שזו הברכה של משה רבנו על הראיה - שתדע ותמיד תזכור, שהבורא מראה לך מסוף העולם ועד סופו. צריך להפעיל את חוש הראיה כהלכה. ללמוד איך לראות רוחנית. בעבור זה גם יש הלכות על שמירת העיניים, כדי לשמור על היכולת הרוחנית הטמונה בהן.
כמו כן, בפרשה אנו מוזהרים על מאכלות אסורות מפני שהם מטמטמים את הלב, אוטמים אותו, מונעים מהאדם לראות את האמת בליבו. בן אדם נאטם וגם חוש הראיה האלוקי שלו מתקלקל.

בנים של מלך
לפני שניכנס אל ענין הראיה, נעצור לרגע כדי להפנים את הכתוב בפרשה, "בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹקֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם--לָמֵת". אחת האמירות היפות והמחזקות שיש, הידיעה שאנחנו בנים של מלך מלכי המלכים, נאמרת דוקא בהקשר של, "לֹא תִתְגֹּדְדוּ". רש"י מפרש מה זה 'תתגודדו', "לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת, כדרך שהאמוריים עושין לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים". הענין הוא שהתורה מלמדת אותנו שגם בעת אסון, כאשר נפטר אדם הקרוב אלינו מאוד ר"ל, עלינו לראות ולזכור את המציאות האמיתית.
מיתתו של יהודי דומה למשל על אדם ששלח את בנו לקנות סחורה בעיר אחרת, ולאחר זמן שלח להביאו בחזרה. הבן אמנם עכשיו יעדר מאותה עיר, אך הנה הוא חזר אל חיק אביו. יהודי שנפטר חוזר אל מקור החיים עצמו. לפיכך אין ראוי ליהודי הקרוב אליו לאבד את עשתונותיו ולנהוג כדרך האמוריים, כי, "בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹקֵיכֶם". 'אתם', אתם ולא עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות)!
בזוהר הקדוש כתוב שצריך לעבוד את השם בשתי בחינות, עבד ובן. הבעל שם טוב זיע"א מפרש את הפסוק,"ה' צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ" (תהילים קכ"א ה'), ואומר, שכדרך העבודה של היהודי כך ההנהגה עמו למעלה, כביכול כדרך הצל המחקה את תנועת האדם. לכן אמנם חשוב שתמיד נעבוד בשתי הבחינות, אבל חשוב מזה שנעמיק את הרגשת ה"בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹקֵיכֶם". גם כשקורה אסון ח"ו, גם כשאנו מתרחקים מהדרך, הבן לעולם אינו פוסק מלהיות בן. זוהי מציאות נצחית.
לקראת חודש אלול, כשאנו נכנסים לתקופה של חשבון נפש ומאוד קל ליפול בתחושה של ריחוק או כישלון בעבודה הרוחנית, חשוב ביותר לזכור שאנחנו בני מלך! יהודי, באשר הוא, הוא בן של מלך מלכי המלכים, שורשו בעליונים. ראשי תיבות אלו"ל, "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיה"ש ו' ג'), שנזכור את הקשר שיש לנו עם בורא עולם.
מוסיף על זה ה"נתיבות שלום", שהכתוב מדבר בלשון רבים, "בָּנִים אַתֶּם", מפני שרק הרבים המקושרים כאחד נקראים בנים. כמו שכתוב בפרשת 'פנחס', "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ" (במדבר כ"ז ד'), שהשם אבינו, שהקב"ה מתייחס בו על ישראל הוא רק 'ממשפחתו', כאשר ישראל מאוחדים בלב אחד, כאיש אחד, כמשפחה אחת. זאת אומרת, שאם אנו באמת רוצים לעורר בתוכנו את בחינת בנים, עלינו לעשות זאת באחדות עם כלל ישראל. ברגע שהכלל מאוחד אז מלמעלה ההנהגה איתנו היא הנהגה של אב על בנים ברחמים גדולים.

ראיה שלמה
עכשיו ננסה להבין מהי הראיה השלמה, ראיה של בן מלך. הראיה הרוחנית השלמה היא לראות שהכל קשור להכל. ביום השישי של מעשה בראשית כתוב, "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד..."(בראשית א' ל"א). אומר הרב שיינברגר שליט"א, הקב"ה הכניס כח ראיה בכל אשר עשה. זאת אומרת, שבכל דבר בבריאה קיים הפוטנציאל של ראיה שלמה, פוטנציאל לראות דרכו את האחדות שבכל. אלא שיש לנו ראיה של פירוד הבאה מכח הגופות המפרידים וזהו הקלקול. כל עצם וכל אדם נתפס אצלנו כדבר נפרד ואנו לא מסוגלים לראות את כח האחד שמהווה את הכל.
במתן תורה כתוב, "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ' י"ד). בני ישראל הגיעו למדרגה רוחנית שראו מה השורש של הקולות האלה. עבורם לא היתה אפילו הפרדה בין הראיה לשמיעה, כל המציאות נהייתה אחת. אילולא בני אדם אשר במעשיהם מקלקלים ויוצרים חציצות, אפשר היה לראות את המציאות הזאת גם עכשיו. כמו שאנו יודעים, לתהודת קול אין סוף, כך גם לראיה אינסוף. הכל קיים בהוי'ה האחת שישנה.

לראות בכל יום
הפרשה פותחת, "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה". המילה היום באה לעורר אותנו, שהדיבור הזה, כמו כל התורה, הוא נצחי ונוגע בנו ישירות היום ותמיד. כידוע, חז"ל אמרו, שבכל יום יוצאת בת קול מהר חורב, לעורר אותנו לעבודתנו. בפסוק זה התורה קוראת לנו לראות בכל יום את המשימה המיוחדת המוטלת עלינו באותו יום, בין אם בתוך מקרים רעים ובין אם במקרים טובים.
הדרך לדעת מהי המשימה, היא קודם כל להכיר ולראות שהכל אחד, הוי'ה אחת, ובתוך זה לזכור את דבריו של תלמידו של הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש זי"ע על הפסוק, "מָלְאָה הָאָרֶץ, קִנְיָנֶךָ" (תהילים ק"ד כ"ד), שכל הארץ מלאה בדברים שאפשר על ידם לקנות את הקב"ה. עלינו רק לראות את המציאות הפנימית של הדברים. כפי שכותב ה"נתיבות שלום", "תראו ותתבוננו היטב בכל המאורעות אשר אני נותן לפניכם בכל יום ויום, אשר המה קריאה ובת קול מיוחדת לעורר את היהודי למלא תפקידו ביום הזה" (נ"ש על התורה).

פרשת ראה נקראת תמיד לקראת חודש אלול ותחילת הפרשה באמת נראית מתאימה לחודש הזה כשהיא נותנת לנו את הזכות לבחור בין טוב לרע ( דברים יא, כו-כח).
הקב"ה נותן לנו את האפשרות לקבל ברכה או קללה.
התורה גם חוזרת על העניין הזה בשבת שלפני ראש השנה, בפרשת ניצבים (דברים ל, טו-טז).
התורה אומרת שם "את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע". החיים והטוב קשורים אחד בשני ומנגד גם המוות והרע.
כשהתורה מדברת על חיים הכוונה שלה היא לחיים אמיתיים, חיים של טוב.
חז"ל אומרים ש"הרשעים אפילו בחייהם נקראים מתים" - האדם יכול לחיות 120 שנה בעולם הזה אבל אם הוא בזבז את הזמן במעשים שליליים, הוא לא יקרא חי.

כשאדם נפטר, ל"ע, החברים והמשפחה שלו מתאספים בבית האבל ולא מספרים את הדברים הרעים שהוא עשה, אלא רק את הדברים הטובים.
באותו הזמן, שם בבית האבל, מתגלים החיים האמיתיים של האדם שמסתכמים רק במעשיו הטובים.
וזה מה שכתוב גם בקהלת: "טוב ללכת אל בית אבל מללכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל ליבו". דווקא במפגש עם סוף האדם מתגלה התכלית האמיתית של חייו.
חז"ל אומרים לנו על סוף הפסוק "והחי יתן אל ליבו" שהצדיקים נותנים אל ליבם. כלומר, רק הצדיקים שהם קרויים באמת 'חיים', יכולים ללמוד מההליכה לבית האבל את המשמעות האמיתית של החיים.

עוד נאמר בקהלת: "כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה...", ואומרים על כך חז"ל ש"כי החיים יודעים שימותו" הכוונה היא לצדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים ו"המתים אינם יודעים מאומה" הכוונה לרשעים שאפילו בחייהם קרויים מתים.
הצדיקים מבינים שיש קץ לחיים שלהם בעולם הזה ובגלל זה צריך להשקיע את הזמן הקצוב במה שחשוב באמת בחיים, בדברים שיש להם משמעות אמיתית, בדברים טובים.
הרשעים לעומתם, נחשבים מתים אפילו בחייהם. הם מתעלמים מכך שיום יבוא וחייהם יגמרו ומתוך כך הם מתמקדים רק בהנאות החומריות של העולם ומבזבזים את חייהם.

האלשיך בפירושו לקהלת מחזק ואומר שלאחר הסתלקות האדם מהעולם לא נשאר שום זכר להנאות החומריות, אז האם לא חבל על כל הזמן בעולם הזה שהתבזבז בחיים שאינם חיים?!

בעולם המודרני יש את המושגים "ברוטו" ו"נטו", ובדרך כלל קיים ביניהם פער.
המושגים האלו קיימים גם בנוגע לחיינו - אדם יכול לחיות 90 שנה "ברוטו" אבל סך כל הטוב שהוא עשה בחייו, שהוא חי חיים אמיתיים, ה"נטו" מצטמצם להרבה פחות מזה.
השאיפה שלנו צריכה להיות לצמצם כמה שיותר את הפער בין ה"ברוטו" ל"נטו", את הפער בין חיים אמיתיים של טוב וחיים מזוייפים של הנאה חומרית בלבד.

תכלית הבחירה היא הבחירה בטוב.
האפשרות לחיות חיים אמיתיים של טוב נמצאת בידינו, אבל נתונה לנו גם האפשרות לחיות חיים הפוכים מכך.

שנזכה בעז"ה לדעת לבחור בחיים האמיתיים והטובים.

שבת שלום!!

שואל השאלה:
^שמחה לשמוע
שבת שלום לכולם ותודה❤

השאלה האהובה עליי

לא