סיימתי שירות לאומי של שנתיים באותו מקום

ואתמול הייתה הפרידה, ממש קשה לי כי האנשים שם(בעיקר הצוות) ממש נכנסו לי ללב
במשך שנתיים די הייתי רגילה לאותה שגרת יום והיה לי טוב שם ועכשיו הכל משתנה וקשה לי
ונמאס לי כבר לבכות ויש לי תחושה שעשיתי טעות שלא נשארתי לעבוד שם אבל משהו בי גם אומר שלהישאר שם לנצח זו גם לא אופציה..
ואולי אני אהיה בקשר בוואטסאפ עם האנשים האלה, ואתכתב מדי פעם אבל זה לא יהיה אותו דבר.
ומה שהיה לי יותר קשה היום זה לדעת דווקא ביום האחרון על כמה אני חשובה להם, על החיבוק הטיפה ארוך וטיפה חזק
ועצוב לי שביום האחרון שם, במקום להיפרד כמו שצריך - לא יכולתי לדבר כי לא הפסקתי לבכות.
זהו, פריקה.
לא יודעת מה לעשות, רעבה ולא בא לי לאכול, ופשוט לא בא לי כלום.
אני יודעת שזה לא תקין.