חרדים\דתיים, שאלה על המשנה במועד קטן

אין שום הבדל. לפעמים ככה ולפעמים ככה.

^התנאים היו רק בארץ ישראל

לא בטוח שזה בהשפעת הארמית.
לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד,
בלשון חכמים לא תמיד יש הבדל בין סיומת של זכר לסיומת של נקבה,
כמו למשל:
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: *הֵילָךְ* אִסָּר זֶה
הילך זה קיצור של הרי לָךְ.
הוא פונה לחברו ואומר לו לָךְ, בלשון נקבה.
ויש עוד דוגמאות

לא הבנתי
בתורה כתובה המילה לך בזכר ולך בנקבה

רבנן זה אכן בארמית. ובמשנה לעולם לא תמצא "רבנן", תמצא "וחכמים אומרים".

על זה אנו דנים,
האם הדוגמאות שאתה מציין לראיה הן השפעה של ארמית על לשון חכמים,
או שבדוגמאות הללו אין קשר להשפעת הארמית, אלו מילים בלשון הקודש, ופשוט בלשון חכמים לא היו מילים מבדילות בהכרח בין זכר לנקבה.

לטעמי, הראיות שיש עד כה לא מכריעות.
צריך ראיות נוספות יותר מובהקות.

הדיון אינו אם התנאים ידעו ארמית
ואינו אם יש ארמית במשנה.
יש, אבל ממש מעט
כמו דברי בן בג בג באבות:
הפוך בה והפוך בה דכולה בה
וסיב ובלה בה וכו'

ויש עוד כמה דוגמאות בודדות.

השאלה היא על הדקדוק של לשון חכמים - מה מקורו?
האם התופעות הללו של סיומן ן וכן של חוסר הבדלה בין לשון זכר לנקבה
זה בהשפעת הארמית או נטו לשון הקודש.

1. בארמית כל הסיומות שהן ם בעברית מוחלפות ב-ן.
זו טענתך ולא ראיה. צריך להוכיח ממקור אחר.

2. לא הבנתי. זכות אבותם מסייעת להן = מסייעתן, הזכות היא שמסייעת.
לזכר - מסייע. לנקבה - מסייעת.

3. שוב, התנאים ידעו ארמית וזה שידעו והשתמשו בה
לא אומר שכל תופעה בלשון חכמים היא אך ורק בגלל השפעת הארמית.
יש גם כללים ייחודיים ללשון חכמים בתור לשון הקודש.

אני לא אומר שטענתך אינה נכונה
הראיות שאתה מביא, לטעמי, לא מסייעות להכריע.
אם יש ראיות אחרות, אשמח.

אשריך על הידע!
בהבנתי הדלה לא מצאתי כאן ראיה הקשורה לדיון שתכריע כאן.
אקרא את זה שוב בהמשך בעז"ה.
תבורך!