קשה לי עם זה שאני לא מצליחה להיות עצמאית כי אני מפחדת

היי, כולם עוברים את זה, אני מאמין שאת תסתדרי, צבא לא הרגיש לי כל כך שונה מבית ספר בתור ג'ובניק, חוץ מהחלק הרפואי שם שפחות נוח משמעותית מקופת החולים של האזרחות.

אני אחזיק אצבעות שמישהו יותר מוחצן יאמץ אותך בצבא כך שלא תהיי שם לבד. לי אישית היה די נחמד ביחידה אם לא איזה משהו רפואי כי הייתי בחדר עם אנשים טובים, בטירונות היה פחות טוב אבל הטירונות היא קצרה אז אפשר לשרוד.

ועבודה זה גם לא כזה ביג דיל, מוצאת איזושהי עבודה, מגיעה לשם כל פעם שצריך, עושה מה שצריך וחוזרת הביתה, במקסימום זה מעייף או משעמם, לא מפחיד יותר מדי לדעתי, את גם תתרגלי ואולי תצברי בטחון מזה שאת מצליחה את המשימות שלך. מה שגם אולי יקרה בצבא.

הונסטלי זה לא כזה נורא.

תקשיבי שכל מילה שכתבת פה מתארת אותי בקטע הזוי, ככה הרגשתי כל החיים שלי
היום אני בת 21 ואני אגיד לך את האמת אני עד היום לא מוצאת את עצמי
אני לא התאמתי במסגרות והייתה לי חרדה חברתית ופרשתי מהלימודים בגיל 16 ומאז אני פשוט עבדתי כמו חמור במליון ואחת עבודות שסבלתי מכל אחת ואחת מהן וזה מה שבתכלס נתן לי תכאפה הזאת כשהבנתי שלא משנה כמה קשה אני עובדת שום דבר פשוט לא מספיק כדי שאוכל להיות עצמאית בעולם הזה ולחיות בכבוד
כאילו כבר התחלתי להאמין שאני לא מסוגלת להתקדם ושאין שום תחום שאני טובה בו ונהנת ממנו ויכולה לפתח לקריירה שלא תימאס אחרי חמש דקות.
אני עד היום לא מצליחה לחשוב על כיוון
אין לי מושג מה בא לי לעשות בחיים ואני בגיל שזה כבר נהיה יותר קריטי כי כבר אין לי תפריווילגיה לדאוג ממה שיהיה בעתיד, אני אשכרה צריכה להתחיל לפעול *עכשיו* ואני בחרדה קיומית 24/7
אני תכף עוזבת את הבית של אמא שלי ועוברת לגור עם הבן זוג שלי ואני מתחילה להבין את זה שנופלת עליי אחריות של לשלם רכב ושכר דירה וחובות ואני לא אוכל כבר להרשות לעצמי להתבטל יותר מדיי
מחוייבות כלכלית זה הפחד הכי גדול מספר 1 שלי, והפחד הכי גדול מס 2 זה להיות פרזיטית שחיה על חשבון אחרים
אין לי ככ עצות כי אני בעצמי באותו מצב אז אני פשוט רוצה להגיד לך שזה בסדר להרגיש ככה
לא כולם מצליחים למצוא את עצמם בזמן ככ קצר
בינתיים אני הייתי מציעה לך להתחיל לעבוד כמה שאפשר ולחסוך לעתיד שלך כמה שאת יכולה.
אם לא היו לי את החסכונות שלי כנראה שבאמת לא הייתי עוזבת את הבית של אמא שלי עד גיל 30 :-(

קודם כל המעבר הזה בין בית ספר לצבא זה לא פשוט אבל תחשבי אלפים כמוך שהתגייסו לצבא עברו חוויות והכירו חברים חדשים ורק הצליחו בחיים שלהם תדעי שאותו דבר יהיה גם אצלך תבואי בגישה טובה ותהי הגירסה הכי טובה של עצמך הכל יהיה קטן עלייך ותהיי בטוחה שאת אף פעם לא תהיי לבד תמיד תהיה לך את המשפחה מהצד שתעזור ותייעץ לך תמיד.
דבר שני את אומרת חרדה חברתית פחד ממסגרת חדשה אני מבינה אותך לגמרי זה לגיטימי להרגיש ככה,
אני כשסיימתי בית ספר נכנסתי למסגרת של שירות ועל היום הראשון בכיתי ממש כי פתאום לקום בבוקר למקום חדש שאת לא מכירה ולאנשים חדשים וגם לי יש פחד להכיר חברים חדשים כי אני רגילה לחברים שלי ולסביבה שלי אבל לאט לאט התרגלתי למסגרת הזאת התחלתי לחבב את מה שאני עושה את האנשים שאני רואה ובסוף הכל מסתדר. (אגב אני עוד חודש מסיימת)
תדעי תמיד לבחור את החברים שלך, הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות לעצמך זה לרכוש חברות חדשות, כי הבנות שתכירי שם במהלך הצבא במסגרת החדשה הם החברים שישארו איתך לכל החיים. לכי תדעי עוד אחת או שתיים כמוך מרגישות כמוך ובטח מחכות לפגוש אותך כבר שם. הכל מסתדר מלמעלה.
דבר שלישי, הגיע הזמן להתחיל להסתדר בכוחות עצמך ובמילה אחת? להתבגר.
תתחילי להיות עצמאית כי אחרת את תאבדי את עצמך אני מניחה שבמעבר הזה את תרגישי יותר ביטחון תתחילי להראות אחריות תהי נחושה תראי להורים שלך שאת יודעת להסתדר בכוחות עצמך ובסוף את תהיי כזאת.
ודבר אחרון, קחי את עצמך בידיים תקומי תצאי מהדיכאון הזה ותתחילי לעשות דברים עם חשק כי אם לא תדאגי לעצמך אף אחד לא ידאג לך בהמשך.
את צריכה להתחיל לקום ולהתאפס על עצמך.
הכל עניין של הרגל ופרופורציות זה החיים אין מה לעשות.
אם את צריכה עוד משהו דברי איתי אמיתי

החיים שלך לא נגמרים אחרי בית ספר; ממש אין לך מה לדאוג ככה. זה נכון שיש לך עוד מחויבויות ואת כן צריכה לחשוב על העתיד שלך, אבל זה ממש לא אומר שעכשיו כל החיים את צריכה לחיות בפחדים ובדאגות.
בסופו של דבר ברגע שלא תהיה לך ברירה, את תעשי את מה שאת צריכה לעשות
ואל תחשבי על זה בתור "אני מבוגרת עכשיו אני לא יכולה לעשות יותר דברים מהנים" אלא בתור "אני יכולה לדאוג לעצמי ואני לא תלויה באף אחד ואיזה כיף לי שעכשיו אני מרוויחה כסף שהוא שלי ואני מחליטה מה לעשות איתו, ואני זאת שבוחרת מה ללמוד ובמה להתמקצע. אני מחליטה על החיים שלי."
תחשבי על זה ככה זה יעזור לך מאוד.