מה דעתכם על הכתיבה שלי?

השמש שוקעת, המצב רוח יורד ביחד איתה.
אני יושבת בחדר, מסתגרת, מתכנסת בעצמי.
המוזיקה מתנגנת במקביל למחשבות.
זה כואב כמו סכין בלב.
פתאום אני נזכרת בילדה ההיא שהיינו החברות הכי טובות ביסודי, אך עזבה אותי כי בשבילה לא הייתי מספיק.
באחד שניתק איתי קשר בגלל מצבו הנפשי, ולא חשב לשתף אותי במה הוא מרגיש.
באחת שאמרה לי שאני חשובה בשבילה, אך זה לא היה נראה נכון בכלל.
באחד שניתקתי ממנו קשר בעצמי, כי וויתר עליי בגלל בת זוגתו, שהכירו לפני כמה ימים בודדים.
באחת שהיינו חברות כלכך טובות, אבל עזבה אותי ברגע אחד והלכה לאחרות.
באחד שאמר לי שאני כמו אחותו ,אבל הפסיק את הקשר מכל הבנות שהכיר.
באחת שלמדה איתי בכיתה ביסודי, אבל עברה דירה ופתאום אני חושבת שהייתה יכולה להיות לנו חברוּת נדירה.
באחד שהייתי תלויה בו כלכך, אבל הוא שיחק לי ברגשות ופגע חזק.
אבל אז אני משנה קו מחשבה, וחושבת על כל אלה שנמצאים איתי עכשיו.
האחת שאני אוהבת כלכך ונמצאת איתי בכל מצב.
האחד שאני מדברת איתו המון ומשתפת אותו בהכל, אך מרוב שהוא אוהב לעזור לפעמים אני מרגישה קנאה כשהוא עוזר לאחרות.
באחת שאני אוהבת מאוד, ויודעת שתוכל לעזור לי בכל.
באחד שפרק לי פעם את חייו ולפני כמה ימים נהיו לי פרפרים מהודעה ששלח.
אבל למרות כל אלה שאיתי כאן עכשיו, אני עדיין מרגישה בדידות משונה.
בדידות כזאת שאוכלת אותי מבפנים.
בדידות כזאת שבגללה אני רק רוצה לצעוק הצילו אבל הדמעות חונקות אותי.
אני מנסה לחשוב מה יגרום לי להרגיש יותר טוב, אך כל מה שעולה לי לראש זה עוד ועוד מחשבות שליליות.
אולי אני פשוט צריכה להתעלם מהכל ולחכות שהבדידות מעצמה תחלוף...


אשמח לדעת מה דעתכם ומה אפשר לשפר :)