יש לי אודישן לבית ספר למשחק, ואני צריכה להגיש מונולוג ממחזה ישראלי.. למישהו יש רעיון למחזה טוב?

חדוה ואני
מאת: אהרון מגד
דמות: חדוה
(נכנסת חדווה עצבנית עם בגדים בידיה)
אני גמרתי! הערב אני אורזת את החפצים ומחר אנחנו נוסעים מכאן!יותר לא יראו אותי!...שום דבר לא קרה! כל העניין הזה נמאס לי וניגמר!יש גבול לכל דבר,וגם לי יש כבוד עצמי...והם..הם ילמדו פעם אחת ולתמיד מה זה להתעלל כך בחברים,יותר לא אהיה הטיפשה שהייתי. אתה קרא לך את העיתון,אפילו אם אני אקבל שבץ הלב שום דבר לא יעניין אותך.
טוב אם לא מעניין אותך מה קרה אז לא צריך..
מה קרה אתה שואל!!!!
בשביל זה עובדים 5 שנים כמו חמור? מוסרים את כל הכוחות,בלי חשבונות,בלי להתחשב במצב הבריאות תשע עשרה שעות ביום...ללא שבת,ללא חגים וללא חופש כדי שכשתצטרכי לזוג גרביים לבנים אז יאמרו לך אין! בשבילך אין..בשביל אחרות יש.
וזהו השוויון הקיבוצי שאתה מדבר עליו,זהו הצדק שאתה מדבר עליו. אבל למה לי להתלונן על אחרים?! אני עצמי אשמה בכל זה.מגיע לי,בהחלט מגיע לי.
מפני שאני מאמינה בבני אדם ואסור להאמין בבני אדם. מפני שאני תמימה וחיה בלי חשבונות,ואסור לחיות בלי חשבונות!
אבל תדע לך זה הספיק לי,אני כבר למדתי לקח את הלקח..יותר לא אהיה תלויה בחסדי אחרים..עודני צעירה ברוך השם,ואני יכולה להרוויח את לחמי בכבוד מבלי להזדקק לטובותיה של חנה או בלה!הערב אני אורזת ומחר אני נוסעת מכאן.
כבר יותר משנה אני אומרת לך שהחיים האלה נמאסו עליי,למה אני צריכה לסבול כל הימים? טוב, טוב.. אני יודעת כבר בעל פה מה שתגיד עכשיו.. "מפני שצריך לכבוש את הנגב", "מפני שאסור לעזוב נקודה על הגבול" ו"מפני שאין עוד אנשים אחרים"...
תשמע,למה נרמה את עצמנו? היום זה לא מה שהיה פעם, היום כל אחד דואג רק לעצמו ואם אתה לא דואג לעצמך אני לא אשמה!
זוג גרביים.. אכפת לי זוג גרביים?!
אכפת לי הפרנציפ.. אכפת לי שאתה אומר...
אחח'חח'חח'חח שוב פעם הכאב ראש הזה!
תביא לי קצת מים שלומיק....

בעלת הארמון
לאה גולדברג
דמות: לנה
לנה - בת 19.
ליל ירח כזה... שם- בחוץ ליל ירח. ואין מלחמה! מותר לצעוק, הקשיבו! (חוזרת וקוראת אל תוך הגן) כמה שנים! כמה שנים חלמתי, שמותר יהיה... בבקשה, בואו, צעקו גם אתם, דברו בקול! זה מותר עכשיו, זה מותר, אין נאצים, איש לא יבוא להרוג אותנו...(רגע היא מביטה בידה באור הירח, מסתכלת בה, מניעה את האצבעות) זה יפה! לא... אולי למתי יש ידיים כאלו...(חוזרת ומציצה החוצה) האויר הזה! הגן רטוב מן הגשם. אתם יודעים איזה ריח הוא זה? זה ריח האדמה אחרי הגשם! אני לא שכחתי זאת... אולי זה הדבר היחידי שלא שכחתי... אבל זה כך, עכשיו! זה ריח... עלים רקובים, כן! ופטריות... זה ריח פטריות, כן! לרוץ בגן- יחפה... תמיד חלמתי, שיבוא רגע כזה ואני אפתח את החלון. אני אגע בעלים ובענפים, והטיפות מן הגג ירדו על ראשי וירטיבו את שערותי. הנה כמו עכשיו. (מחליקה את שערה בידה, צוחקת.) זה כך! ושם גן... ו... (שרה משפט מוזיקאלי קצר החוצה) פעם, באביב, אתה זוכר, הרוזן- הזוכר אתה?- אני כל כך ביקשתי אותך- אני כל כך רציתי להריח את ריח האביב מן החוץ- ביקשתי אותך- (פתאום אל דורה וזאנד, כמקבלת את קיומם כמובן מאליו) אצלי בחדר, שם למטה- שם בכלל אין חלון... כל כך התגעגעתי- אויר רענן! פחדתי מאד... אבל כל כך רציתי לנשום את האויר הזה! ואתה פתחת אז סדק קטן בחלון, כיבית את האור ופתחת סדק צר. ומן הגן בא ריח הלילה... אח, חשבתי שדעתי נטרפת עליי! זה היה אושר... זה היה נפלא, הרוזן, שהרשית לי אז לפתוח את החלון... (פתאום תופסת את המציאות) אבל זה היה רק לפני כמה חודשים! כבר לא היו נאצים, כבר לא הייתה... אבל כבר יכולתי, לו ידעתי, לרוץ בגן הזה... יכולתי גם אז לפתוח את החלון, לדבר בקול, לצעוק, לצעוק- כמו הלילה... יכולתי הכל. הכל... אבל- אלי שבשמיים- ארבעה חדשים! שנתיים! שנתיים וחצי!- אני רוצה אויר, אני רוצה לרוץ, ללכת, ללכת... אני רוצה,- אלי! (משתתקת, מקשיבה) שקט. אין ציפורים בגן- אחרי הסערה, אה, הלא זה לילה...

אלמה
מאת: יהושע סובול
דמות: אלמה
הסבר? אני אתן לך הסבר הייתי בת 22 בקושי כשפגשתי אותך. אתה כבר היית בן 42 מנהל האופרה המלכותית , מה ידעתי על החיים כשביקשת שאהיה שלך? כפית עלי דילמה נוראה , שאלתי את עצמי אם אני אוכל לאהוב אותך כמו שמגיע לך ,כמו שאני מסוגלת לאהוב. אבל כבר לא הייתה לי ברירה הייתי בהריון. מה הייתי ילדה? לפני שהבנתי מה קורה לי הייתה לי תינוקת.
אתה נסעת לקונצרטים שלך , לבכורות , לאופרות בכל רחבי אירופה. ואני נשארתי עם הבקבוק.
רציתי שתהיה לידי אבל אתה לא רצית לצאת איתי לחופשה , לא הסכמת שאתפור לעצמי שמלה חדשה , בכל דבר כזה ראית בזבוז , מותרות , הרגת כל שמחה שהייתה בי.
כן הרבה תכונות שלך דחו אותי , כן הריח שלך , הנטייה שלך לפזם כל הזמן , אופן הדיבור שלך, אולי זה באמת קשור למוצא שלך היהודי.
היית מחזיק אותי בזרועותיך ואני לא יכולתי לזהות את הרגשות שלי. אוהבת או לא? אם אוהבת את מי? את מנהל האופרה? את המנצח הגדול? את ה-איש?
המוסיקה שלך כל כך זרה לטעמי אולי זה שוב המשהו היהודי , לא מאמינה בך כקומפוזיטור.
טיפשה שכמותי , ציפיתי שתעודד אותי להלחין שתתמוך ביצירה שלי , אתה המשכת ללחוץ עלי יום יום עם המכתבים שלך.
אתה מבין? בפעם הראשונה בחיי הבנתי מה אהבה יכולה להיות בין גבר ואישה. לא מכתבי אהבה , לא אהבה במילים על נייר , אהבה בין שני יצורים חיים , בין שני גופות צעירים נהדרים.

סיפור משפחתי
מאת: עדנה מזי"א
דמות: דורה זלצר



עליתי לבמה ועשיתי את הקטע של קייט מאילוף הסוררת. נורא התרגשתי ולא הצלחתי להתרכז בנתונים שנתתי לעצמי בבית, אז לא יצא טוב. אבל ידעתי שסקרנתי אותו והוא ייתן לי עוד הזדמנות. ובאמת הוא עלה לבמה ואמר לי... 'תעשי את הקטע שוב, אבל הפעם תעצבני אותי'. הסתכלתי לו ישר בעיניים ואמרתי 'טוב'. עשיתי את הקטע לא רע. והוא שוב ניגש ואמר 'תעצבני אותי יותר'. בפעם השלישית הייתי ממש טובה לדעתי, אבל הוא ניגש שוב, הסתכל לי בעיניים ואמר 'תעצבני אותי ממש...אל תשחקי את זה...תעצבני אותי ככה שאני ארגיש את זה בפנים. תעצבני אותי ככה שאני ארצה להכות אותך' הוא אומר לי... אז הוצאתי לו את העט נובע מהכיס, זרקתי אותו על הרצפה, דרכתי עליו ו...עשיתי את המונולוג. הוא ממש התעצבן. וכשגמרתי הוא אמר לי - בכעס - 'חוצפנית קטנה...התקבלת!' (צוחקת באושר) אבל מספיק לדבר על עצמי. בוא נדבר קצת עלייך. מה אתה...חושב על התסרוקת החדשה שלי? (צוחקת)

דרך אגב, לא בטוחה שכל מה שרשמתי חשראלי, תבדקי אותי.

מתוך: המורדים
מאת: עדנה מזיא


אתם לא מעניינים בכלל. חייתם מספיק. הבת היחידה שלכם צורחת לתשומת לב ואתם שקועים בעצמכם. מכות מגיע לכם. והיא לא מופרעת, היא רק קצת מורדת זה הכול.והיא מורדת כדי לעשות רעש- כי לי מקשיבים שלה, רק שופטים אותה כל הזמן. (מרתה מושיטה יד כדי לקחת את הסיגריה), עוד לא הגעתי לחצי.אתם מזלזלים בהשקפת עולם שלה, ואחרי זה מתפלאים שהיא מוציאה קוצים. וקוצים יש לה בשפע. היא ירשה אותם ממך. תפסיקי להסתכל לי על הסיגריה לפני שגם את החצי את לא תקבלי.והמרד שלה הוא פוליטי, תגידו תודה. אז היא בשמאל ולא בימין . ביג דיל. פעם אתם צעקתם "הלאה כיבוש" עכשיו היא צועקת הלאה כיבוש.
אז היא לא הסכימה ללחוץ לבגין את היד ביום ההולדת שלך. השמים נפלו. הוא בתור מורד דוקא היה צריך להבין את זה... (נותנת למרתה את הסיגריה) קחי. ותעשי לי טובה תתחילי לקנות לעצמך סיגריות ,תעשי לי טובה. (הפסקה) לא זאת הבעיה. אתם צריכים להיות אטומים לגמרי כדי לחשוב שהפוליטיקה היא הבעיה היחידה .כל הפוליטיקה הזאת היא רק קצה הקרחון. הבלוק הגדול רובץ למטה. והוא כבד.

ללא שם - עוזי וייל - סיגל
מחזה: ללא שם
מחזאי: עוזי וייל
דמות: סיגל


החלום שלי זה לכבוש את ברודווי. שהשם שלי יתנוסס על פני שלט שיש בו 10,000 נורות ניאון. שכל ניו-יורק ידברו עליי.
חבר שלי כל הזמן אומר לי- סיגל, את לא נורמאלית.. איך תכבשי את ברודווי?! את אפילו לא שחקנית!
ואני אומרת לו: גדי, גדי, גדי... צריך לחלום גדי! צריך לחלום בגדול. כמו אריק שרון למש- שאני מאד מעריצה אותו... ז"א כשאני אומרת לכבוש את ברודווי, אני לא מתכוונת מבחינה אמנותית. כשאני שוכבת אצל דורית הקוסמטיקאית שלי והיא מוציאה לי שחורים מהגב ואני ככה חצי מנומנמת, אני מדמיינת את זה: אני, ברודווי, סתיו, שלכת.... וטנקים נכנסים לכיכר טיימס וגולנצ'יק רזה אחד עולה לשלט של מלך האריות ומכבה אותו ומחליף אותו בשלט: סיגל!
וכל האנשים אומרים: "מי זאת סיגל? מי זאת סיגל?"
רק שהם אומרים את זה באנגלית... "who is sigal? who is sigal?"
ואם נניח הם כושים הם אומרים: "yo mother fucker who is sigal?"
ואם הם ממוצא פורטו-ריקני הם אומרים: "chtos mios.. que este chiquita??"
ואם הם צרפתים הם אומרים: "que quse siga?"
ואם הם ממוצא אינדיאני, אז הם לא אומרים כלום. הם שותקים וחכמים כי הם מחוברים לטבע..
ואם הם יהודים אז הם גאים כי הם יודעים את התשובה!!
את כל זה דמיינתי בזמן שדורית הוציאה לי שחורים מהגב וכשהיא גמרה היא אמרה לי: "תסתובבי בבקשה" ואני אמרתי:
"shut up bitch and let me come!"
התפלק לי... מה אני אעשה..

ליל העשרים
יהושע סובל
דמות: שפרה

גם אני ברחתי מוינה מרוב בושה. אחרי שנסעת, הם שתקו. בהתחלה- באיזו מבוכה. אחר כך הציצו זה בזה בארוחת הבוקר. אבא פלט מילה, אמא גיחכה, ואז הם התחילו לצעוק... צחקו בארוחת הצהרים, צחקו בזמן ה"קאווה מיט קוכן"... צחקו על הקאוואלייר הציוני של שפרה, עד שהזיעה נטפה להם אל תוך השלאג זאנע... ואני ראיתי אותם. בפעם הראשונה ראיתי אותם. אמא עם הטוב המחניק שלה. דאגה רצינית אחת הייתה לה בחיים: להאכיל אותנו כך, שלא נדע מעצירות או משלשול. לא היה לה תקופות יפות בחייה, כאלה שבהן המשפחה הייתה עושה את הצרכים בנחת. היא אף פעם לא חייתה. כל החיים שלה היו פחד מהעולם. תמיד היו לה ידיים מלאות סוכריות וממתקים, ואיפה שראתה פה נפתח לומר דבר מה- מיד דחפה את הממתקים שלה. אבא היה קורא לה "דומה קו" - גולם של פרה, פרה טיפשה, היה אומר לה: "אוכלים בשביל ליהנות, גולם של פרה". והיא הייתה צוחקת איזה צחוק מביש... פרה טיפשה. ואבא... עריץ קטן ומפונק עוד מבית אמו... הכל הגיע לו, והוא נתן שיעשו למענו הכל...אני מדברת עליהם כאילו היו מתים... סבתא הייתה קוראת לו "מיין קינד" והוא, כבר הייתה לו פימה וכרס קטנה ושערות באוזניים... "וואס איסט לוס, מיין קינד." (רואה תמונה) הפה הקטן והמפונק שלו מכווץ, ואמא מברישה לו את הכתפיים של החליפה... (מחקה את אביה) "נו, פרה טיפשה, גמרת?" ובלילות, הקולות מהחדרים שלהם: "נו, גולם של פרה, גמרת את הטואלטה? בואי כבר פרה טיפשה"... (מחכה את אמה) "אני כבר באה איגנץ"... "בואי פרה טיפשה"...
אני רוצה לחזור לימים שלא הבנתי ולא ידעתי... לימים שלא הבנתי מילה.

סיפור משפחתי - נעמי - עדנה מזי"א
מחזה: סיפור משפחתי
מחזאי:עדנה מזי"א
דמות: נעמי


חיכית שאני אפגע בעצמי כדי לחזור?
תגיד לי אתה חושב שאני מטומטמת??
אתה השארת לי מכתב דפוק שאתה צריך לעזוב את הארץ בגלל איזה עניינים עם העבודה שלך, אתה לא יכול להגיד למה , ושאני אסמוך עליך. אסמוך עליך?!
בטח נסעת אחרי איזה אישה. מה באת עכשיו לספר לי?
שיש לך משפחה חדשה באיזה חור? שאני אבין אותך?
תראה. אני יודעת את כל הסיפורים שלכם.
כל המשפחה הזאת עשויה משקרים והסתרות ובגידות וסודות, וזה מחליא אותי, אבל לפחות עכשיו אני יודעת את האמת.
אז אני יודעת על הרומן שלך עם סבתא רות, זאת אומרת שאני יודעת שאתה התחתנת עם הבת של המאהבת שלך, ואני יודעת שהדוד פרדי הזה שסבתא הייתה מספרת שהיה אמן גדול ומקסים, היה מניאק חולה נפש, ואני יודעת שאמא לא נסעה לרוסיה להציל את העולם כמו שסיפרת לי אלא היא ברחה ממך כשהיא גילתה על הרומן שהיה לך עם סבתא...
זה היה בדיוק ככה.
ביום שהשתחררתי מהצבא, העורך דין של סבתא שלח לי את היומנים.
היא רצתה שאני אקרא אותם "כשיהיה לי שכל". ככה היה כתוב במכתב האינפנטילי שהיה מצורף.
אז עכשיו יש לי שכל ואני יודעת הכל, אז אני מודיעה לך שלא תעיז יותר לשקר לי, כי אם אני אשמע ממך עוד שקר אחד, אני אגמור עם עצמי, והפעם אני אצליח, אני נשבעת לך.
אז עכשיו תתחיל לדבר. איפה היית בארבע השנים האחרונות.
את האמת , אבא, ותגיד אותה ישר ובלי קישוטים

ליל העשרים
מאת: יהושע סובול

את מתחילה להרשות לעצמך בזמן האחרון יותר מדי. שפרה ואני נלחמות בשיניים ובציפורניים כדי להוכיח לבחורים שאנחנו, הבחורות, לא נופלות מהם בכלום. שאנחנו יכולות לעבוד בְּבַּלַמִינָה וּבמַכּוֹש בדיוק כמוהם. ואת חושבת שזה קל לנו? את חושבת שקל לי לחפור בארות ולנפץ אבנים? או שזה קל לשפרה? מה את חושבת לך? ובזמן שאנחנו הורגות את עצמנו במלחמה על מעמד הבחורה בקבוצה, את הולכת ומצדיקה במין נונשלנטיות כזאת את כל השטויות שעקיבא ונפתלי מצטטים מווַיינִינְגֵר נגד המין החלש.
בדיוק... [שפרה: הניחי לה].
למה שאניח לה? היא מתחשבת בנו בכלל? היא חוזרת לה בארבע לפנות בוקר מהאֲווַנְטוּרוֹת שלה, וכשאנחנו קורעות את עצמנו ממזרני הקש בחמש וחצי עם ידיים פצועות וגוף כואב, אז לגברת יש איזה כאבי ראש מסתוריים, איזה חולשות מסתוריות. איזו עייפות מסתורית כזאת, איזה הרגשות לא טובות. מה את חושבת לך? איך את מרשה לעצמך למצוא כל מיני תירוצים כדי להשתמט מהקימה בבוקר? מהעבודה? וזה עוד לא כלום: כשאנחנו מביאות לה את האוכל לאוהל, לפרינצסה בעלת האינדיספוזיציות המסתוריות, אוכל שאנחנו חוסכות מפינו, אז מה היא עושה? נותנת את הגבינה והביצים למפיסטו. לחתול. ועוד יש לה עזות-מצח להסביר בחיוך הנחמד שלה: אין לי תיאבון לאוכל הזה. מה היא רוצה, למשל? אפרסק. אפרסק תביאו לה... או זַאוּאֵר-קרַאוּט עם נקניקיות פרנקפורט... את חסרת אחריות. את חושבת שאת נמצאת בבית בובות, או מה.

רכוש נטוש
מאת: שולמית לפיד
דמות: עליזה
אם לא היית מכריחה אותה לקרוא כל היום... היא הייתה... הידיים שלך עוד היו בסדר. וגם הרגליים. אני גם לא מאמינה לך שהידיים שלך לא בסדר, כי אם הם מספיק חזקות בשביל לדפוק במקל הזה שלך, אז שהם יהיו מספיק חזקות לחתום על הנייר הזה ולהוציא אותנו מפה.
אנשים לוקחים מה שחסר להם. את מי זה מעניין הסיפורים האלה ?
אני רוצה לטייל, לעבוד, לפגוש אנשים, לעשות דברים ! אני לא אקבור את עצמי בבית ואספר לך סיפורים. יש עולם בחוץ ! אנשים, וים ורכבת. אני רוצה לצאת מפה !
אמרת שאת פוחדת שהכסף יגיע לידיים של חיה'לה. די גמרנו אין חיה'לה. את יכולה לחתום !
אם לא תחתמי על הנייר הזה, אמא, אני נשבעת לך שאני אברח, ואני אקח איתי את אלינור ואת לא תראי אותנו יותר לעולמים !
הסיכוי היחידי שלנו הוא לגור בכפר, בין האנשים !
נותנים לנו דירה של ארבע חדרים במקום החורבה הזאת ואת מעיזה לא לחתום ?! ובאיזו זכות ? בשם האהבה הגדולה שלך אלינו. אז תוכיחי.
תחתמי עכשיו, אמא, כי אני לא אחכה עד שגם אני יהפוך לרכוש נטוש !

חפץ חנוך לוין פוגרה
מחזה: חפץ
מחזאי: חנוך לוין
דמות: פוגרה

קשה לי להבין את זה. מאיפה אני לוקחת כל כך הרבה רעננות?
מה שנפלא אצלי הוא שבצד ההנאה הבלתי פוסקת אני מרגישה שאני גם מתקדמת ומתפתחת כל הזמן. אפילו עכשיו, כשאני הולכת ומפטפטת בקלילות, אני יודעת שצומחים בי בחשאי כל מיני רעיונות פיסיקליים. בלי להתאמץ אני כל הזמן קולטת דברים, מעכלת אותם, מעבדת אותם. נפלא, נפלא איך שהכל פועל אצלי.
מה שאני רואה, מה שאני רואה!- החיים כבר לא יודעים מה לעשות בשבילי. כאילו לא מספיק כל השפע שקיבלתי, אז הגורל עוד מזמן לי, מה? כיסא! כיסא למקרה שהתעייפתי. זה לא משגע?
כסא חנפן , מחכה במתיחות שאשב עליו, אבל הוא לא יזכה לזה, מפני שאני, תופתעו לשמוע, רעננה! יראה הגורל שהמאמצים שהוא עושה בשבילי לא משאירים עלי שום רושם. כל כך טוב לי, שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי!
פאראזיטים! אגואיסטים! אתם לא רואים שאני בסך הכל ילדה קטנה ואבודה הזקוקה לקצת תשומת לב?! אתם לא רואים כמה שאני חסרת ישע, ושעוד מעט אעשה במכנסיים בלי שאדע אפילו מה עושים במקרה כזה?!
אני עוזבת אתכם בזה והולכת הביתה.

מתוך: המדריך לחיים הטובים
מאת: יעל רונן

תמי

ידעתי שבסוף תגיע .כבר לא ביקרת אותי חודשיים. מה אתה אומר? אחותך מתחתנת מחר. אתה תגיע? כול הזמן עם החיוך הזה ...תגיד כבר משהו
לא האמנת שאני אתחתן אה? ועוד בגיל 25 . גם אני לא האמנתי ."מי יקח אותך יא דבה" זוכר שהיית אומר לי את זה , ואז אני הייתי זורקת עלייך כוסות ואתה היית הולך להלשין לאמא . איזה מניאק.
מוזר שאני זוכרת אותך רק עם הבגדים האלה ,והגיטרה ביד...כל הזמן עם הגיטרה ביד ...כאילו שהיא חלק מהגוף שלך . למה לא למדת אותי לנגן? זה כול כך חסר לי...אתמול פתאום נזכרתי בשיר הזה שהיית שר לי כל הזמן אתה זוכר ? זה היה אחרי שנפרדתי מגיא ,אתה היית מנגן לי אותו ואני הייתי בוכה זוכר?
מתחילה לשיר את "יש לי סיכוי להינצל" של אביתר בנאי): יש לי סיכוי להינצל אני יודע אני אוכל להתעורר להתפקח , אני אוכל עוד לדבר באהבה ,על עצמי ועל העיר ועל אישה ,כבר עכשיו אני פחות כועס וגל שקט של רגש מתפקע , אמא שרה לבן בלילה אמא כאן לידך כל הזמן. (מסיימת לשיר היא צוחקת ,שתיקה)
דניאל אני הולכת להיות אמא..איזה פחד .למה אני עושה את זה..
הכול מתמוטט לי בין הידיים הבטיחו לי הזמן יעשה את שלו אבל זה רק הופך להיות יותר ויותר קשה.
אני כול הזמן מפחדת דניאל, אני מפחדת שכולם ימותו לי ,אני מפחדת להישאר לבד , כל טלפון שמצלצל מבהיל אותי , אני פשוט יושבת ומחכה שמשהו רע יקרה ,שעוד מישהו ימות לי ויעזוב אותי ככה בלי להיפרד.
אני מתחתנת מחר ואני אפילו לא מסוגלת לשמוח , אני לא מרשה לעצמי שום דבר ,כי אני יודעת שכול אושר ,אפילו הכי קטן ,הוא זמני. מיד אחריו חייב לבוא משהו רע . אני מפחדת דניאל , אני מפחדת ששום דבר לא יאיר לי יותר . שהחיים שלי יישארו אפורים לתמיד , שאני לא אדע מה זה אושר יותר .
אתה יודע זה עוזר לי לדבר איתך, חבל שאתה אף פעם לא עונה .
אתה תמשיך לבוא, נכון?

המונולוג של תמי מתוך המדריך לחיים הטובים ישראלי ומעולה

איזה סגנון? קומי, דרמה ...?