היי! אני כותבת כבר כמה שנים ולא מזמן כתבתי שיר. אשמח לדעות ועצות :)

הרחק הרחק
מעבר להרים
קיים לו שדה רחב,
עצום ממדים.
רוח מרעידה את עלי השקט
ציפורים יוצאות ממחבואיהן בביישנות
לתחילת הלקט.

והנה אני ואתה
רוקעים ברגלינו באדמה הכורעת תחתינו.
לרוץ
לרוץ
לרוץ לכיוון האור
לרוץ לכיוון האור ולעולם לא לחזור.
לרוץ לעולם הבא,
לרוץ באותה נימה שקטה.
אך מדוע דמעות מפלסות את דרכן במורד פניך?
מדוע אינך מצליח להחביא את רעד ידיך?

הרחק הרחק
מעבר להרים
קיים לו שדה רחב,
עצום ממדים.
ואותם רגשות יתומים,
מפשפשים את דרכם באמצע החשכה
כמו קבצן עיוור בשעות האפלה.

והנה אני ואתה
נשארנו כנועים לדווי.
לרוץ
לברוח
ניסינו לא לשכוח.
אומנם יום אחד אני מאמינה
נמצא את הדרך.
נמצא את הדרך לא להתרגל לאותה חשכה.





פירוש שלי: את השיר הזה כתבתי על
זוג אנשים שמנסים לברוח מהעבר שלהם, אבל הם נכשלים ונופלים בחזרה לאותו מעגל של טראומה. אך השיר מסתיים בנימה אופטימית של הבת מהזוג האנשים הזה.
כולם יכולים לפרש ולהיזדהות איך שהם רוצים כמובן!