7 תשובות
בפרשתנו מובא : "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹ יְ בֶ י ךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". שואלים חז"ל : "וינוסו משנאיך, וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כאלו שונא את מי שאמר והיה העולם".
כך גם בשירת הים, אומר משה רבנו : "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ", ושוב מעירים חז"ל : "תהרוס קמיך, תהרוס קמינו אין כתיב כאן אלא תהרוס קמיך - מגיד הכתוב שכל מי שקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד הקב"ה".
כך גם בשירת הים, אומר משה רבנו : "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ", ושוב מעירים חז"ל : "תהרוס קמיך, תהרוס קמינו אין כתיב כאן אלא תהרוס קמיך - מגיד הכתוב שכל מי שקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד הקב"ה".
כמובן! (:
בפרשת בהעלותך כתוב "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהוָה" כלומר עם ישראל התלונן מסיבה שלא כתובה בפירוש הפסוקים והקדוש ברוך הוא שרף את אותם אלו שהתלוננו
הרמב"ן כותב שעם ישראל התלונן בלי סיבה נקודתית אלא שהם התלוננו באופן כללי וכלשון הרמב"ן "היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו" והקדוש ברוך כעס על זה בגלל שהם היו צריכים ללכת אחריו בשמחה מרוב כל הטובה שהם קיבלו
כידוע הגישה של האדם כלפי החיים "האם להיות פסימי" או "האם להיות אופטימי" תלויים במצב הנפשי של האדם ומה שבעיקר משפיע על החיים של האדם הם לא הנתונים החיצוניים אלא בעיקר העמדה הנפשית שיש לו
מכאן יוצא כשלאדם יש נפש חזקה אז הוא הופך להיות אדם שמח ולמרות שאין לו כלום הוא עם שמחת חיים עצומה וכל זה כי הוא מתמקד בחלק הטוב שיש לו והנפש שלו מתמקדת רק בטוב והוא מסתכל אל מציאות טובה יותר בעתיד והוא יכניס לעצמו עוד תקווה ואמונה
ולעומתו יש אדם עם חולשה נפשית ובגלל זה הוא הופך להיות אדם קודר ולמרות שהוא אדם עשיר עדיין יש לו תלונות בלי סוף וכל זה כי הוא לא מתמקד בחלק הטוב שיש לו והנפש שלו מתמקדת במה שחסר וזאת בדיוק הבעיה בהתאוננות ובכיינות - האדם נכנס לפסימיות והוא מעצים אותם על ידי זה שהוא מבטא אותה בדיבור ובגלל זה הנפש תמשיך להתחלש עוד יותר ואז יצא מצב שהוא יכניס לעצמו עוד ועוד פחדים וחרדות
הגישה הבסיסית של החיים שאנחנו מצווים לחיות בה היא הרגשה של "אקלים אלוקי" כלומר להרגיש שהקדוש ברוך הוא תמיד איתנו ותמיד שומר עלינו וזה *לא סותר* את זה שיהיה לנו קשה וכואב כי הקושי והכאב הם חלק מהחיים שלנו והם לא נעלמים באורח פלא ולהפך אפילו כתוב בתהילים "קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" אלא שאנחנו צריכים לזכור "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" כלומר במהלך הכאב לזכור שכל דבר הוא מאיתו יתברך ושכל הקשיים הם מובילים אותנו לדברים טובים והמצב הזה של "לב נשבר" הוא לא סתם לבכות מתוך התמסכנות אלא זה מתוך רצון לפרוק את הכאב שבפנים כדי שאחר כך יהיה לנו מקום לעוד מחשבות טובות ואופטימיות והדבר הזה יכול לעזור לנו להתקדם ולפרוח מאותו הקושי והמצב הזה *לא* מעיד על חסרון אמונה בקדוש ברוך הוא
לעומת זאת אותה "התאוננות" היא כן מעידה על חסרון באמונה בקדוש ברוך הוא כי שם הגישה של האדם היא גישה של כפירה ושל יאוש והיא גישה של "קידוש הסבל" והגישה הזאת לא מחפשת לשחרר מהכאב אלא רק לבטא ולהחצין אותו ובעצם ליהנות מהמסכנות ואותה התאוננות היא השורש העמוק לכל התלונות של האדם גם האלה שבאופן גלוי יש לו סיבה להתלונן עליהם בגלל שהמצב הנפשי של ההתאוננות יטה את הנפש לכיוון של תלונה ובכי ולא למצב של צמיחה ובניין
מכאן מבינים מהו עומק החטא של המתאוננים והוא שהנפש שלהם הייתה בעמדה נפשית של תלונות וקיטורים והנפש תמיד תמצא על מה להתלונן גם כשהמצב יהיה תקין לחלוטין ונפש כזאת תמצא כל הזדמנות כדי להתבכיין על החיים ובעצם זה השורש לכל שאר התלונות של בני ישראל במדבר כמו שהרמב"ן אומר בהמשך דבריו שחטא הבשר שמופיע ישר אחרי בפסוק "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" הוא המשך ישיר של הבכי של המתאוננים
התורה מלמדת אותנו שהעמדה הנפשית הזאת של התאוננות היא שלילית מאוד ואת זה רואים מהעונש שיש על הדבר הזה "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה" כמו שהאש מפרקת כל דבר ככה גם כן ההתאוננות מפרקת את כל החיים של האדם עד שלא נשאר בו כלום והנפש מתמוטטת ולעומתה יש את העמדה הנפשית החזקה של האופטימיות שהיא חיובית ובונה את חיי האדם
שבעזרת השם נזכה לחיות חיים שמחים ואופטימיים ושנזכה בע"ה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
בפרשת בהעלותך כתוב "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהוָה" כלומר עם ישראל התלונן מסיבה שלא כתובה בפירוש הפסוקים והקדוש ברוך הוא שרף את אותם אלו שהתלוננו
הרמב"ן כותב שעם ישראל התלונן בלי סיבה נקודתית אלא שהם התלוננו באופן כללי וכלשון הרמב"ן "היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו" והקדוש ברוך כעס על זה בגלל שהם היו צריכים ללכת אחריו בשמחה מרוב כל הטובה שהם קיבלו
כידוע הגישה של האדם כלפי החיים "האם להיות פסימי" או "האם להיות אופטימי" תלויים במצב הנפשי של האדם ומה שבעיקר משפיע על החיים של האדם הם לא הנתונים החיצוניים אלא בעיקר העמדה הנפשית שיש לו
מכאן יוצא כשלאדם יש נפש חזקה אז הוא הופך להיות אדם שמח ולמרות שאין לו כלום הוא עם שמחת חיים עצומה וכל זה כי הוא מתמקד בחלק הטוב שיש לו והנפש שלו מתמקדת רק בטוב והוא מסתכל אל מציאות טובה יותר בעתיד והוא יכניס לעצמו עוד תקווה ואמונה
ולעומתו יש אדם עם חולשה נפשית ובגלל זה הוא הופך להיות אדם קודר ולמרות שהוא אדם עשיר עדיין יש לו תלונות בלי סוף וכל זה כי הוא לא מתמקד בחלק הטוב שיש לו והנפש שלו מתמקדת במה שחסר וזאת בדיוק הבעיה בהתאוננות ובכיינות - האדם נכנס לפסימיות והוא מעצים אותם על ידי זה שהוא מבטא אותה בדיבור ובגלל זה הנפש תמשיך להתחלש עוד יותר ואז יצא מצב שהוא יכניס לעצמו עוד ועוד פחדים וחרדות
הגישה הבסיסית של החיים שאנחנו מצווים לחיות בה היא הרגשה של "אקלים אלוקי" כלומר להרגיש שהקדוש ברוך הוא תמיד איתנו ותמיד שומר עלינו וזה *לא סותר* את זה שיהיה לנו קשה וכואב כי הקושי והכאב הם חלק מהחיים שלנו והם לא נעלמים באורח פלא ולהפך אפילו כתוב בתהילים "קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" אלא שאנחנו צריכים לזכור "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" כלומר במהלך הכאב לזכור שכל דבר הוא מאיתו יתברך ושכל הקשיים הם מובילים אותנו לדברים טובים והמצב הזה של "לב נשבר" הוא לא סתם לבכות מתוך התמסכנות אלא זה מתוך רצון לפרוק את הכאב שבפנים כדי שאחר כך יהיה לנו מקום לעוד מחשבות טובות ואופטימיות והדבר הזה יכול לעזור לנו להתקדם ולפרוח מאותו הקושי והמצב הזה *לא* מעיד על חסרון אמונה בקדוש ברוך הוא
לעומת זאת אותה "התאוננות" היא כן מעידה על חסרון באמונה בקדוש ברוך הוא כי שם הגישה של האדם היא גישה של כפירה ושל יאוש והיא גישה של "קידוש הסבל" והגישה הזאת לא מחפשת לשחרר מהכאב אלא רק לבטא ולהחצין אותו ובעצם ליהנות מהמסכנות ואותה התאוננות היא השורש העמוק לכל התלונות של האדם גם האלה שבאופן גלוי יש לו סיבה להתלונן עליהם בגלל שהמצב הנפשי של ההתאוננות יטה את הנפש לכיוון של תלונה ובכי ולא למצב של צמיחה ובניין
מכאן מבינים מהו עומק החטא של המתאוננים והוא שהנפש שלהם הייתה בעמדה נפשית של תלונות וקיטורים והנפש תמיד תמצא על מה להתלונן גם כשהמצב יהיה תקין לחלוטין ונפש כזאת תמצא כל הזדמנות כדי להתבכיין על החיים ובעצם זה השורש לכל שאר התלונות של בני ישראל במדבר כמו שהרמב"ן אומר בהמשך דבריו שחטא הבשר שמופיע ישר אחרי בפסוק "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" הוא המשך ישיר של הבכי של המתאוננים
התורה מלמדת אותנו שהעמדה הנפשית הזאת של התאוננות היא שלילית מאוד ואת זה רואים מהעונש שיש על הדבר הזה "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה" כמו שהאש מפרקת כל דבר ככה גם כן ההתאוננות מפרקת את כל החיים של האדם עד שלא נשאר בו כלום והנפש מתמוטטת ולעומתה יש את העמדה הנפשית החזקה של האופטימיות שהיא חיובית ובונה את חיי האדם
שבעזרת השם נזכה לחיות חיים שמחים ואופטימיים ושנזכה בע"ה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
לפעמים אנו רואים אנשים שמסכימים שאכן היהדות היא הדרך הנכונה עבורם, ובכל זאת לא עושים עם זה כלום. מדוע?
למה לא לרקוד בשתי חתונות?
צריך לדעת שאי אפשר לרקוד בשתי חתונות, אמנם אפשר להיות קצת כאן וקצת שם אבל לא לרקוד בו זמנית בשתי חתונות, אדם לא יכול להנות מעישון ובריאות ביחד, כל שאיפה מהסיגריה, מורידה קצת מבריאותו, דברים מנוגדים באים תמיד האחד על חשבון השני, גם הנאותיו החומריות של האדם באות על חשבון שלימותו הרוחנית, ככל שרוצים להגיע יותר לשלימות והנאות רוחניות, כך צריך לוותר על הנאות חומריות.
שורש הסתירה הוא הרכבתו של האדם משני הפכים הדורשים את סיפוקם, גוף חומרי בעל רצונות חומריים ונשמה בעלת צרכים רוחניים, כל אחד מהם מושך לכיוון אחר, כשזה עולה זה נופל, לאדם יש את הכח לקבוע מי מבניהם ישלוט בתוכו, כשהוא מצווה על ידי התורה להשליט את הנשמה על הגוף, אף שרצונות הגוף יותר בולטים מרצונות הנשמה משום המצאותנו בעולם חומרי.
אין זמן להתבונן
המדיות, הטכנולוגיה, התרבות וחיי החברה, מספקים לאדם תעסוקה אינסופית המלווה באינסוף סיפוקים והנאות, אשר אינם משאירים לו כח ופיסת זמן פנויה להתבוננות רצינות על משמעות החיים ויעודם. הרוויה בהנאות וסיפוקים חומריים רק מקשה להבחין בזעקתה האילמת של הנשמה לסיפוקים רוחניים אמיתים. הצורך הרוחני של נשמת האדם שונה לחלוטין מה"מטעמים" שמציע לו עולם החומר, קשה לאדם לעצור את מירוץ החיים המהנה ולהתבונן בצרכיה האמיתיים של נשמתו.
הפחד ממחוייבות
בעומקם של הדברים, קיים אצל האדם, פחד ממחוייבות הגורם לרתיעה מחיפוש האמת, ורצון תת מודע להגיע למסקנות שאינן מצריכות מאמץ להשתנות, שכיוון שנדמה לו לאדם שהתנהגות לפי האמת פוגמת בהנאות החיים, הוא מעדיף להדחיקה או להתכחש אליה, ובכדי להשקיט את המצפון המנקר מדי פעם בשמה של הנשמה, מוצא האדם צידוקים בנסיבותיו האישיות, או בהגדרות לא מדוייקות של האמת. אמנם בכך הוא משקיט את מצפונו, אך הוא מרמה את עצמו, ומחמיץ את מטרתו.
האמת, על אף היותה מגבילה, נותנת סיפוק רוחני גדול לנשמה, סיפוק העולה על ההנאות החומריות שנמנעו, אף שאלו ואלו שונות לגמרי במהותן. דוגמה שכולנו מכירים, אדם שהיטיב עם חבירו, מתמלא בהנאה והרגשה טובה המלווים אותו במשך שנים רבות, בשעה שחוויות של הנאה חומרית, מתגמדות ונשכחות לאחר זמן.
חוסר מודעותו של האדם לכוחו
לעיתים, גם אדם המבחין בחוסר הרוחניות שלו, טומן את ראשו בחול, בהניחו בטעות שרוחניות אינה ברת השגה עבורו, כיוון שהוא לא גדל כך ...
כדי להצליח בחיים צריך האדם לשאוף בכל כוחו למטרות הנכונות, להאמין בכוחו להצליח, להתפלל ולהתאמץ להשגתם. אדם הרואה עניין כלשהו כחשוב ונצרך לו, מסמן אותו לעצמו כמטרה אם הוא אכן מאמין שבכוחו להשיגו, ואז מתאמץ כנדרש עד הגיעו למטרתו.
אחד המפריעים הגדולים להתפתחותו האישית של האדם היא חוסר אמונתו בחכמתו בכוחו ובתעצומות הנפש בהן הוא ניחן, אדם המנסה להגיע למטרה אך אינו מאמין בכוחו יתייאש מהרה.
מחקרים הוכיחו שהאדם הממוצע מנצל חלק קטן מאוד מיכולתו השכלית. מקרים שקרו לאנשים שהיו בסכנת חיים הוכיחו שאדם מנצל חלק קטן מכוחותיו הגופניים.
התורה אומרת שגם לגבי כוחות הנפש של האדם נכון הדבר, אין דבר העומד בפני הרצון, אדם בעל רצון חזק ואמונה בכוחו יכול להגיע רחוק משום שבתוכו נמצאת נשמה הנותנת לו כוחות נפש אדירים, המאפשרים לו לשנות את חייו מקצה לקצה אם רק ירצה, והוא צריך לדעת על קיומם ולנצל אותם.
אמונת האדם בכוחו אינה מספיקה להגיע למטרה, כדי להצליח הוא צריך גם ללמוד את הטכניקה הנכונה ולפעול בצורה חכמה, כיוון שבלעדיה, עתיד האדם לכלות את כוחותיו לשווא ולהתייאש כבר בשלבים הראשונים.
כמו בכל תחום אחר, גם ביהדות, כדי להתקדם, צריך להעזר בבעל נסיון היודע טוב ממנו שהרי אין חכם כבעל נסיון, וחכם לומד מניסיונם של אחרים. חכמי ישראל מלבד בקיאותם בהלכות הכתובות בתורה, ידעו מאז ומתמיד, כיצד לנצל בצורה הטובה ביותר את כוחות נפש חרף הפרעותיו של היצר הרע, הגורם לאדם לפקפק בכוחותיו ומתוך כך להתייאש מלהשיג את מטרתו.
חכמי ישראל לימדו אותנו כיצד לחלק את המטרה הגדולה למטרות קטנות וברות השגה, במה כדאי להשקיע את הכוחות, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, במה להחמיר ועל מה ניתן לוותר, וכן כתבו ספרים רבים בנושא.
ולכן, אדם הרוצה להתקדם ביהדות בצורה נכונה, צריך שיהיה לו רב איתו הוא יתייעץ לגבי סדרי עדיפויות, במה להתאמץ ועל מה לוותר בשלבים הראשונים, אמנם דברים רבים ניתן ללמוד מספרים אולם אלו אינם מחליפים את מקומו של רב היודע לבנות תכנית התקדמות אישית המתאימה למדרגתו הרוחנית ולנסיבותיו של כל אחד ואחד.
או הכל או כלום?
פועל שנשכר לעשיית מלאכה, ולמרות מאמציו לא הצליח לעשותה, הרי שלא הועיל בכך כלום, לעומת זה, במצוות התורה, כל עשיה, בכל דרגה היא מטרה שלימה בפני עצמה, אמנם האדם צריך ללמוד ולכבוש מטרות גדולות יותר ויותר במשך הזמן, אבל גם לתחילת העשיה הקטנה ביותר יש ערך רב שאינו מתבטל אפילו במקרים שהאדם לא הגיע לשלימות הרצויה. * לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. ... וְנֶאֱמָן הוּא בַעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ (משנה אבות ב-טז).
מה יגידו עלי
אדם נכסף להערכת החברה, ומפחד מתגובות שליליות, ולכן ומשתדל לפעול ולתכנן את מעשיו בצורה בה יזכה לאהדה הגדולה ביותר בחברה, וזו גם משפיעה על הערכתו העצמית. במילים אחרות הוא נגרר אחרי החברה, קשה ללכת נגד הזרם, הדבר בולט מאוד למשל בענייני אופנה.
השינוי בתפיסת חייו של אדם המתחיל לקיים מצוות, מעורר במקרים רבים תגובות של תמיהה ולפעמים גם ביקורת מצד הסובבים, המקשות עליו לחיות את חייו כפי שהוא בחר. לפעמים אדם מוכן לוותר על האמת רק בגלל הרצון למצוא חן בעיני הסובבים אותו.
מחקר פסיכולוגי שביים תגובה חברתית מסויימת לאירוע שהתרחש בכיתת סטודנטים, גרם לסטודנט הנצפה ללא ידיעתו, "להתיישר" ולהסכים עם תגובתם המבויימת של שאר חבריו לכיתה, אף שהיתה שונה מדעתו והיפך השכל הישר, "אם כולם הגיבו כך", הוא חשב לעצמו, "כנראה שאני כאן הלא בסדר", ושינה את דעתו כמו כולם.
לכל דבר שאדם עושה, יש מי שמסכים ויש מי שחולק. כשאדם מתחיל לקיים מצוות, בפרט אם הוא נמצא בסביבה שאינה כזו, תמיד ימצא גם מי שיפער את פיו או ירים גבה. אסור לפחד מה יגידו ולא לעשות חשבון.
חשוב מאוד שיהודי יעשה חשבון כיצד לא לפגוע באחרים, אבל ידע את זכותו לקיים מצוות בגאווה יהודית בלי שאף אחד יפריע לו בכך, יהודי צריך בראש וראשונה לעשות חשבון מה אומר בורא עולם, שמביט על כל מעשיו ומחכה לו שיעשה את הדבר הנכון.
כאשר שמירת המצוות יוצרת מתח ביחסיו הקרובים, כדאי להתייעץ עם רב המבין בנושא, כיצד לתמרן. מצד אחד לא להתעמת ולא לפגוע בקרוביו, ומצד שני לא לוותר על ההתקדמות הרוחנית.
שמעתי פעם סיפור על מ"פ שהיה מניח תפילין בסתר, שחבריו לגדוד לא יבחינו בו, יום אחד "תפס אותו על חם" אחד מחביריו, הוא לא ידע היכן לכבוש את פניו מרוב הבושה, עד שחבירו גילה לו ברגע של אמת, שגם הוא לפעמים מניח תפילין וביקש גם הוא את התפילין להניח. יום יבוא וכולם יקיימו בשמחה ובגאון את מצוות התורה.
ממה כדאי להתחיל
כל ההלכות חשובות כיוון שהקב"ה ציווה לעשותם, מכל מקום ישנם הלכות המצויות יותר בחיי היום יום של היהודי ומהם ראוי להתחיל ללמוד ולקיים. ההלכות שבדרך כלל מתחילים בהם, הם שמירת שבת, טהרת המשפחה, כשרות המזון, תפילה, ברכות, הנחת תפילין.
מומלץ לכל המעוניין להרחיב יותר את הרקע הכללי שלו ביהדות, ללכת לסמינר שעורכים אירגוני ההסברה ערכים או הידברות, בו כל שאלה זוכה לתשובה על ידי טובי המרצים, אנשים מעניינים ורחבי אופקים, רבנים אקדמאים ואנשי מדע, והכל באוירה טובה.
כמו כן ניתן דרך ארגונים אלה ודומיהם להשיג מספרי טלפון של רבנים העונים לשאלות בנושאי יהדות דרך הטלפון ובחינם.
וצריך לדעת שאדם הרוצה באמת ובתמים להתקדם ביהדות, ומקבל על עצמו לעשות כן, זוכה לסייעתא דשמיא, עזרה על טבעית גדולה מהשמיים, בפניו נפתחים אופקים חדשים וכוחות אותם הוא לא הכיר, פשוט צריך לקפוץ למים בלי לפחד, כמובן בהכוונה המתאימה.
למה לא לרקוד בשתי חתונות?
צריך לדעת שאי אפשר לרקוד בשתי חתונות, אמנם אפשר להיות קצת כאן וקצת שם אבל לא לרקוד בו זמנית בשתי חתונות, אדם לא יכול להנות מעישון ובריאות ביחד, כל שאיפה מהסיגריה, מורידה קצת מבריאותו, דברים מנוגדים באים תמיד האחד על חשבון השני, גם הנאותיו החומריות של האדם באות על חשבון שלימותו הרוחנית, ככל שרוצים להגיע יותר לשלימות והנאות רוחניות, כך צריך לוותר על הנאות חומריות.
שורש הסתירה הוא הרכבתו של האדם משני הפכים הדורשים את סיפוקם, גוף חומרי בעל רצונות חומריים ונשמה בעלת צרכים רוחניים, כל אחד מהם מושך לכיוון אחר, כשזה עולה זה נופל, לאדם יש את הכח לקבוע מי מבניהם ישלוט בתוכו, כשהוא מצווה על ידי התורה להשליט את הנשמה על הגוף, אף שרצונות הגוף יותר בולטים מרצונות הנשמה משום המצאותנו בעולם חומרי.
אין זמן להתבונן
המדיות, הטכנולוגיה, התרבות וחיי החברה, מספקים לאדם תעסוקה אינסופית המלווה באינסוף סיפוקים והנאות, אשר אינם משאירים לו כח ופיסת זמן פנויה להתבוננות רצינות על משמעות החיים ויעודם. הרוויה בהנאות וסיפוקים חומריים רק מקשה להבחין בזעקתה האילמת של הנשמה לסיפוקים רוחניים אמיתים. הצורך הרוחני של נשמת האדם שונה לחלוטין מה"מטעמים" שמציע לו עולם החומר, קשה לאדם לעצור את מירוץ החיים המהנה ולהתבונן בצרכיה האמיתיים של נשמתו.
הפחד ממחוייבות
בעומקם של הדברים, קיים אצל האדם, פחד ממחוייבות הגורם לרתיעה מחיפוש האמת, ורצון תת מודע להגיע למסקנות שאינן מצריכות מאמץ להשתנות, שכיוון שנדמה לו לאדם שהתנהגות לפי האמת פוגמת בהנאות החיים, הוא מעדיף להדחיקה או להתכחש אליה, ובכדי להשקיט את המצפון המנקר מדי פעם בשמה של הנשמה, מוצא האדם צידוקים בנסיבותיו האישיות, או בהגדרות לא מדוייקות של האמת. אמנם בכך הוא משקיט את מצפונו, אך הוא מרמה את עצמו, ומחמיץ את מטרתו.
האמת, על אף היותה מגבילה, נותנת סיפוק רוחני גדול לנשמה, סיפוק העולה על ההנאות החומריות שנמנעו, אף שאלו ואלו שונות לגמרי במהותן. דוגמה שכולנו מכירים, אדם שהיטיב עם חבירו, מתמלא בהנאה והרגשה טובה המלווים אותו במשך שנים רבות, בשעה שחוויות של הנאה חומרית, מתגמדות ונשכחות לאחר זמן.
חוסר מודעותו של האדם לכוחו
לעיתים, גם אדם המבחין בחוסר הרוחניות שלו, טומן את ראשו בחול, בהניחו בטעות שרוחניות אינה ברת השגה עבורו, כיוון שהוא לא גדל כך ...
כדי להצליח בחיים צריך האדם לשאוף בכל כוחו למטרות הנכונות, להאמין בכוחו להצליח, להתפלל ולהתאמץ להשגתם. אדם הרואה עניין כלשהו כחשוב ונצרך לו, מסמן אותו לעצמו כמטרה אם הוא אכן מאמין שבכוחו להשיגו, ואז מתאמץ כנדרש עד הגיעו למטרתו.
אחד המפריעים הגדולים להתפתחותו האישית של האדם היא חוסר אמונתו בחכמתו בכוחו ובתעצומות הנפש בהן הוא ניחן, אדם המנסה להגיע למטרה אך אינו מאמין בכוחו יתייאש מהרה.
מחקרים הוכיחו שהאדם הממוצע מנצל חלק קטן מאוד מיכולתו השכלית. מקרים שקרו לאנשים שהיו בסכנת חיים הוכיחו שאדם מנצל חלק קטן מכוחותיו הגופניים.
התורה אומרת שגם לגבי כוחות הנפש של האדם נכון הדבר, אין דבר העומד בפני הרצון, אדם בעל רצון חזק ואמונה בכוחו יכול להגיע רחוק משום שבתוכו נמצאת נשמה הנותנת לו כוחות נפש אדירים, המאפשרים לו לשנות את חייו מקצה לקצה אם רק ירצה, והוא צריך לדעת על קיומם ולנצל אותם.
אמונת האדם בכוחו אינה מספיקה להגיע למטרה, כדי להצליח הוא צריך גם ללמוד את הטכניקה הנכונה ולפעול בצורה חכמה, כיוון שבלעדיה, עתיד האדם לכלות את כוחותיו לשווא ולהתייאש כבר בשלבים הראשונים.
כמו בכל תחום אחר, גם ביהדות, כדי להתקדם, צריך להעזר בבעל נסיון היודע טוב ממנו שהרי אין חכם כבעל נסיון, וחכם לומד מניסיונם של אחרים. חכמי ישראל מלבד בקיאותם בהלכות הכתובות בתורה, ידעו מאז ומתמיד, כיצד לנצל בצורה הטובה ביותר את כוחות נפש חרף הפרעותיו של היצר הרע, הגורם לאדם לפקפק בכוחותיו ומתוך כך להתייאש מלהשיג את מטרתו.
חכמי ישראל לימדו אותנו כיצד לחלק את המטרה הגדולה למטרות קטנות וברות השגה, במה כדאי להשקיע את הכוחות, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, במה להחמיר ועל מה ניתן לוותר, וכן כתבו ספרים רבים בנושא.
ולכן, אדם הרוצה להתקדם ביהדות בצורה נכונה, צריך שיהיה לו רב איתו הוא יתייעץ לגבי סדרי עדיפויות, במה להתאמץ ועל מה לוותר בשלבים הראשונים, אמנם דברים רבים ניתן ללמוד מספרים אולם אלו אינם מחליפים את מקומו של רב היודע לבנות תכנית התקדמות אישית המתאימה למדרגתו הרוחנית ולנסיבותיו של כל אחד ואחד.
או הכל או כלום?
פועל שנשכר לעשיית מלאכה, ולמרות מאמציו לא הצליח לעשותה, הרי שלא הועיל בכך כלום, לעומת זה, במצוות התורה, כל עשיה, בכל דרגה היא מטרה שלימה בפני עצמה, אמנם האדם צריך ללמוד ולכבוש מטרות גדולות יותר ויותר במשך הזמן, אבל גם לתחילת העשיה הקטנה ביותר יש ערך רב שאינו מתבטל אפילו במקרים שהאדם לא הגיע לשלימות הרצויה. * לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. ... וְנֶאֱמָן הוּא בַעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ (משנה אבות ב-טז).
מה יגידו עלי
אדם נכסף להערכת החברה, ומפחד מתגובות שליליות, ולכן ומשתדל לפעול ולתכנן את מעשיו בצורה בה יזכה לאהדה הגדולה ביותר בחברה, וזו גם משפיעה על הערכתו העצמית. במילים אחרות הוא נגרר אחרי החברה, קשה ללכת נגד הזרם, הדבר בולט מאוד למשל בענייני אופנה.
השינוי בתפיסת חייו של אדם המתחיל לקיים מצוות, מעורר במקרים רבים תגובות של תמיהה ולפעמים גם ביקורת מצד הסובבים, המקשות עליו לחיות את חייו כפי שהוא בחר. לפעמים אדם מוכן לוותר על האמת רק בגלל הרצון למצוא חן בעיני הסובבים אותו.
מחקר פסיכולוגי שביים תגובה חברתית מסויימת לאירוע שהתרחש בכיתת סטודנטים, גרם לסטודנט הנצפה ללא ידיעתו, "להתיישר" ולהסכים עם תגובתם המבויימת של שאר חבריו לכיתה, אף שהיתה שונה מדעתו והיפך השכל הישר, "אם כולם הגיבו כך", הוא חשב לעצמו, "כנראה שאני כאן הלא בסדר", ושינה את דעתו כמו כולם.
לכל דבר שאדם עושה, יש מי שמסכים ויש מי שחולק. כשאדם מתחיל לקיים מצוות, בפרט אם הוא נמצא בסביבה שאינה כזו, תמיד ימצא גם מי שיפער את פיו או ירים גבה. אסור לפחד מה יגידו ולא לעשות חשבון.
חשוב מאוד שיהודי יעשה חשבון כיצד לא לפגוע באחרים, אבל ידע את זכותו לקיים מצוות בגאווה יהודית בלי שאף אחד יפריע לו בכך, יהודי צריך בראש וראשונה לעשות חשבון מה אומר בורא עולם, שמביט על כל מעשיו ומחכה לו שיעשה את הדבר הנכון.
כאשר שמירת המצוות יוצרת מתח ביחסיו הקרובים, כדאי להתייעץ עם רב המבין בנושא, כיצד לתמרן. מצד אחד לא להתעמת ולא לפגוע בקרוביו, ומצד שני לא לוותר על ההתקדמות הרוחנית.
שמעתי פעם סיפור על מ"פ שהיה מניח תפילין בסתר, שחבריו לגדוד לא יבחינו בו, יום אחד "תפס אותו על חם" אחד מחביריו, הוא לא ידע היכן לכבוש את פניו מרוב הבושה, עד שחבירו גילה לו ברגע של אמת, שגם הוא לפעמים מניח תפילין וביקש גם הוא את התפילין להניח. יום יבוא וכולם יקיימו בשמחה ובגאון את מצוות התורה.
ממה כדאי להתחיל
כל ההלכות חשובות כיוון שהקב"ה ציווה לעשותם, מכל מקום ישנם הלכות המצויות יותר בחיי היום יום של היהודי ומהם ראוי להתחיל ללמוד ולקיים. ההלכות שבדרך כלל מתחילים בהם, הם שמירת שבת, טהרת המשפחה, כשרות המזון, תפילה, ברכות, הנחת תפילין.
מומלץ לכל המעוניין להרחיב יותר את הרקע הכללי שלו ביהדות, ללכת לסמינר שעורכים אירגוני ההסברה ערכים או הידברות, בו כל שאלה זוכה לתשובה על ידי טובי המרצים, אנשים מעניינים ורחבי אופקים, רבנים אקדמאים ואנשי מדע, והכל באוירה טובה.
כמו כן ניתן דרך ארגונים אלה ודומיהם להשיג מספרי טלפון של רבנים העונים לשאלות בנושאי יהדות דרך הטלפון ובחינם.
וצריך לדעת שאדם הרוצה באמת ובתמים להתקדם ביהדות, ומקבל על עצמו לעשות כן, זוכה לסייעתא דשמיא, עזרה על טבעית גדולה מהשמיים, בפניו נפתחים אופקים חדשים וכוחות אותם הוא לא הכיר, פשוט צריך לקפוץ למים בלי לפחד, כמובן בהכוונה המתאימה.
גאוה סרוחה
ישנה רעה חולה, הגורמת לאבד את הזיווג,
זוהי הגאוה, אדם חושב, הרי אני משהו מיוחד במינו
ולכן, אני צריך אחת כזו שיש בה את כל המעלות,
שתהיה פקחית, עשירה, יפהפיה, ומיוחסת. בקיצור, כלילת המעלות, לכן כל פגם פעוט מהווה עילה לביטול השידוך;
זאת נמוכה מדי, זאת בעלת אף ארוך, זאת פוזלת, זה שמן מדי, ולזה אין כסף, הוא ממשפחה פחותה, וכו',
וככה הם הולכים ומתבלים והשנים חולפות,
והזמן בוגד, כי הוא כל הזמן רץ ויש שהגיעו לגיל עשרים וחמש ושלושים,
וישנם אפי' בגיל ארבעים ועוד לא מצאו, הם כבר איבדו את הייחודיות שלהם ועדין מחפשים את השידוך המתאים, הנמצא בדמיונם. בסוף מרוב לחץ לוקחים משהו בדיעבד כי זה מה שנשאר.
נו, היכן הזיווג האמיתי
והרי ארבעים יום לפני יצירת הולד, יוצאת בת קול ומכרזת בת פלוני לפלוני.
אומר הסטייפלר זצ"ל, שהחתן כבר נפגש עם זוגתו וכן הכלה נפגשה עם בן זוגה, ולא רצו אחד את השני בגלל תירוצים טפשיים, ומה קרה? היא התחתנה עם מישהו אחר והוא התחתן עם מישהי אחרת. וכל זה קורה בגלל שהולכים לשידוכים בעקמימות ובגאוה. וזה הפסד לנצח, אפשר להקים בית עם משפחה מפוארת! וזה רווח לנצח!
יש לי גם עמוד אינסטגרם של זיכוי הרבים אם מותר לי לפרסם פה:)
ישנה רעה חולה, הגורמת לאבד את הזיווג,
זוהי הגאוה, אדם חושב, הרי אני משהו מיוחד במינו
ולכן, אני צריך אחת כזו שיש בה את כל המעלות,
שתהיה פקחית, עשירה, יפהפיה, ומיוחסת. בקיצור, כלילת המעלות, לכן כל פגם פעוט מהווה עילה לביטול השידוך;
זאת נמוכה מדי, זאת בעלת אף ארוך, זאת פוזלת, זה שמן מדי, ולזה אין כסף, הוא ממשפחה פחותה, וכו',
וככה הם הולכים ומתבלים והשנים חולפות,
והזמן בוגד, כי הוא כל הזמן רץ ויש שהגיעו לגיל עשרים וחמש ושלושים,
וישנם אפי' בגיל ארבעים ועוד לא מצאו, הם כבר איבדו את הייחודיות שלהם ועדין מחפשים את השידוך המתאים, הנמצא בדמיונם. בסוף מרוב לחץ לוקחים משהו בדיעבד כי זה מה שנשאר.
נו, היכן הזיווג האמיתי
והרי ארבעים יום לפני יצירת הולד, יוצאת בת קול ומכרזת בת פלוני לפלוני.
אומר הסטייפלר זצ"ל, שהחתן כבר נפגש עם זוגתו וכן הכלה נפגשה עם בן זוגה, ולא רצו אחד את השני בגלל תירוצים טפשיים, ומה קרה? היא התחתנה עם מישהו אחר והוא התחתן עם מישהי אחרת. וכל זה קורה בגלל שהולכים לשידוכים בעקמימות ובגאוה. וזה הפסד לנצח, אפשר להקים בית עם משפחה מפוארת! וזה רווח לנצח!
יש לי גם עמוד אינסטגרם של זיכוי הרבים אם מותר לי לפרסם פה:)
פרשת בהעלותך פותחת בציוויו של ה' יתברך למשה שאהרן ידליק את המנורה.
כה נאמר: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן".
הרמב"ן מסביר כי במצווה זו יש עומק וסוד נשגב. אהרן, למרות שהמצווה הייתה כשרה גם לבניו, התעקש להיות המדליק את המנורה כל ימיו. הזריזות והמסירות שלו במצווה זו מסמלים את הקשר העמוק והרוחני שלו עם הקב"ה ועם קדושת המנורה, שהיא סמל לאור רוחני ולקדושה.
כה דברי הרמב"ן:
"וטעם 'ויעש כן אהרן', לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואף על פי שהמצווה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) 'יערוך אותו אהרן ובניו', אבל היה הוא מזדרז במצווה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב".
הרמב"ן מסביר כי למרות שהמצווה להדליק את המנורה כשרה גם בבניו של אהרן, אהרן עצמו היה זה שמדליק את המנורה כל ימיו. אהרן היה זריז ומסור במצווה זו, שכן היא רומזת לדבר עליון ולסוד נשגב.
ממשיך הרמב"ן: "ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג) 'מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר', כי בו בחר השם בימיו, ומפני זה אמר גם עתה 'דבר אל אהרן בהעלותך', ולא אמר: 'דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם'".
ייתכן שנרמז לאהרן לבצע את המצווה הזו מפסוק בספר ויקרא (כד, ג), בו נאמר: "מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר". לפי פסוק זה, השם בחר באהרן באופן מיוחד בימיו לבצע את המצווה. בגלל סיבה זו, הפסוק אומר "דבר אל אהרן בהעלותך", ולא "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם", כלומר שהמצווה המיוחדת הזו נאמרת במיוחד לאהרן.
ההקפדה והזריזות של אהרן בקיום מצוות מדגישות את החשיבות הרבה שהיווה בקיום המצווה באופן אישי, אפילו כשזו הייתה כשרה גם לבניו. הדבר מלמד על רמת הדקדוק והמסירות שראוי להקדיש למצוות.
בחירתו של אהרן להדליק את המנורה כל ימיו מציינת את הקרבה המיוחדת שלו לקודש והאמון המיוחד שניתן בו על ידי הקב"ה.
שבת שלום
כה נאמר: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן".
הרמב"ן מסביר כי במצווה זו יש עומק וסוד נשגב. אהרן, למרות שהמצווה הייתה כשרה גם לבניו, התעקש להיות המדליק את המנורה כל ימיו. הזריזות והמסירות שלו במצווה זו מסמלים את הקשר העמוק והרוחני שלו עם הקב"ה ועם קדושת המנורה, שהיא סמל לאור רוחני ולקדושה.
כה דברי הרמב"ן:
"וטעם 'ויעש כן אהרן', לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואף על פי שהמצווה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) 'יערוך אותו אהרן ובניו', אבל היה הוא מזדרז במצווה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב".
הרמב"ן מסביר כי למרות שהמצווה להדליק את המנורה כשרה גם בבניו של אהרן, אהרן עצמו היה זה שמדליק את המנורה כל ימיו. אהרן היה זריז ומסור במצווה זו, שכן היא רומזת לדבר עליון ולסוד נשגב.
ממשיך הרמב"ן: "ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג) 'מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר', כי בו בחר השם בימיו, ומפני זה אמר גם עתה 'דבר אל אהרן בהעלותך', ולא אמר: 'דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם'".
ייתכן שנרמז לאהרן לבצע את המצווה הזו מפסוק בספר ויקרא (כד, ג), בו נאמר: "מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר". לפי פסוק זה, השם בחר באהרן באופן מיוחד בימיו לבצע את המצווה. בגלל סיבה זו, הפסוק אומר "דבר אל אהרן בהעלותך", ולא "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם", כלומר שהמצווה המיוחדת הזו נאמרת במיוחד לאהרן.
ההקפדה והזריזות של אהרן בקיום מצוות מדגישות את החשיבות הרבה שהיווה בקיום המצווה באופן אישי, אפילו כשזו הייתה כשרה גם לבניו. הדבר מלמד על רמת הדקדוק והמסירות שראוי להקדיש למצוות.
בחירתו של אהרן להדליק את המנורה כל ימיו מציינת את הקרבה המיוחדת שלו לקודש והאמון המיוחד שניתן בו על ידי הקב"ה.
שבת שלום
*"פרשת בהעלותך''*
*איך ייתכן שמשה היה העניו באדם?*
בסוף פרשתנו מופיע הפסוק ''וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה''.
נשאלת השאלה, כיצד ייתכן שמשה, שהיה האדם הגדול ביותר בעם ישראל, ורק משיח יתעלה על גדולתו. יהיה עניו כלפי כל שאר האנשים?
כדי להבין זאת, צריך לבאר את ההבדל בין שפלות, לענווה.
*שפלות* זו הרגשה של ''אני לא שווה'', ו''אין בי ערך''. *ענווה* זו ידיעה של הערך הקיים בי, ויחד עם זאת ההבנה שהמעלות הקיימות בי אינם סיבה לגאווה, כי ייתכן שאם לאדם אחר היו את המעלות שלי, הוא היה אפילו יותר מוצלח ממני.
ההבנה הזאת גורמת לאדם להבין שאין לו באמת במה להתגאות במעלותיו, ומאפשרת לו לחוש ענווה כלפי שאר האנשים.
הרבי מסביר עומק נוסף, ושואל: משה היה גם גדול הנביאים, הנבואה היא מתנה מלמעלה בצורה מותאמת לדרגת האדם בעבודת ה' שלו.
כשמדברים על נבואה לא שייך ניצול כוחות בצורה יותר טובה, שהרי הנבואה עצמה מגיע לאדם שניצל את כוחותיו בצורה טובה. ומשה היה הנביא הגדול ביותר!
ואם כן, לכאורה משה לא היה צריך להיות עניו כלפי כל אדם, כי גם בדרגת ניצול כוחותיו, הוא היה הגדול ביותר.
מסביר הרבי, ישנה דרגה גבוהה יותר של ענווה, ענווה כלפי כל אדם מעצם היותו אדם ויציר כפיו של ה'. ולא מפני חשבון מסויים שהוא יכל להיות מוצלח ממני.
ולמשה, הייתה ענווה גדולה זו בנוסף למעלת הענווה הרגילה.
*מה ניתן ללמוד מהענווה של משה?*
להאמין בעצמנו וביכולות שלנו זו לא גאווה - המחשבה שאנחנו טובים מאחרים זו גאווה.
עלינו להכיר במעלות שלנו ויחד עם זאת לא להתנשא ולהרגיש מעל אנשים אחרים.
ובאמת באמת, גם אדם שהוא באמת פחות ממך, הוא יציר כפיו של הבורא. ואם הבורא יודע שהאדם הזה נצרך בעולמו, מי אנחנו שנרגיש גאווה עליו?
*שבת שלום!*
*איך ייתכן שמשה היה העניו באדם?*
בסוף פרשתנו מופיע הפסוק ''וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה''.
נשאלת השאלה, כיצד ייתכן שמשה, שהיה האדם הגדול ביותר בעם ישראל, ורק משיח יתעלה על גדולתו. יהיה עניו כלפי כל שאר האנשים?
כדי להבין זאת, צריך לבאר את ההבדל בין שפלות, לענווה.
*שפלות* זו הרגשה של ''אני לא שווה'', ו''אין בי ערך''. *ענווה* זו ידיעה של הערך הקיים בי, ויחד עם זאת ההבנה שהמעלות הקיימות בי אינם סיבה לגאווה, כי ייתכן שאם לאדם אחר היו את המעלות שלי, הוא היה אפילו יותר מוצלח ממני.
ההבנה הזאת גורמת לאדם להבין שאין לו באמת במה להתגאות במעלותיו, ומאפשרת לו לחוש ענווה כלפי שאר האנשים.
הרבי מסביר עומק נוסף, ושואל: משה היה גם גדול הנביאים, הנבואה היא מתנה מלמעלה בצורה מותאמת לדרגת האדם בעבודת ה' שלו.
כשמדברים על נבואה לא שייך ניצול כוחות בצורה יותר טובה, שהרי הנבואה עצמה מגיע לאדם שניצל את כוחותיו בצורה טובה. ומשה היה הנביא הגדול ביותר!
ואם כן, לכאורה משה לא היה צריך להיות עניו כלפי כל אדם, כי גם בדרגת ניצול כוחותיו, הוא היה הגדול ביותר.
מסביר הרבי, ישנה דרגה גבוהה יותר של ענווה, ענווה כלפי כל אדם מעצם היותו אדם ויציר כפיו של ה'. ולא מפני חשבון מסויים שהוא יכל להיות מוצלח ממני.
ולמשה, הייתה ענווה גדולה זו בנוסף למעלת הענווה הרגילה.
*מה ניתן ללמוד מהענווה של משה?*
להאמין בעצמנו וביכולות שלנו זו לא גאווה - המחשבה שאנחנו טובים מאחרים זו גאווה.
עלינו להכיר במעלות שלנו ויחד עם זאת לא להתנשא ולהרגיש מעל אנשים אחרים.
ובאמת באמת, גם אדם שהוא באמת פחות ממך, הוא יציר כפיו של הבורא. ואם הבורא יודע שהאדם הזה נצרך בעולמו, מי אנחנו שנרגיש גאווה עליו?
*שבת שלום!*
רשי מביא מדרש שאומר: ויאמר משה אל אהרן, קרב, למה אתה בוש הרי לכך נבחרת.
כלומר אהרן התבייש שהוא זכה בכבוד להדליק את הנרות ומשה אמר אם זה התפקיד שלך אין לך מה להתבייש.
מהפשט הפשוט גם אפשר ללמוד דברים מדהימים, אך כמה מהצדיקים אומרים פירוש נוסף: למה אתה בוש, לכך נבחרת! דווקא בגלל שאתה כזה עניו ואתה מרגיש שאתה לא ראוי לתפקיד דווקא בזכות זה נבחרת!!! (שפת אמת ועוד)
שבת שלום
כלומר אהרן התבייש שהוא זכה בכבוד להדליק את הנרות ומשה אמר אם זה התפקיד שלך אין לך מה להתבייש.
מהפשט הפשוט גם אפשר ללמוד דברים מדהימים, אך כמה מהצדיקים אומרים פירוש נוסף: למה אתה בוש, לכך נבחרת! דווקא בגלל שאתה כזה עניו ואתה מרגיש שאתה לא ראוי לתפקיד דווקא בזכות זה נבחרת!!! (שפת אמת ועוד)
שבת שלום