יש לכם דבר תורה לתת לי לשבת נשא?

בוודאי! (:

בפרשת נשא כתוב "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" כלומר הקדוש ברוך הוא מצווה את הכהנים לברך את עם ישראל
במדרש (במדבר רבה יא ב) כתוב שהקדוש ברוך הוא הוא זה שהיה מברך את העולם בעצמו אבל אז הוא אמר לאברהם אבינו "מכאן ואילך הרי ברכות מסורות לך" כלומר הקדוש ברוך הוא נתן לאברהם אבינו את הסמכות לברך את העולם ואחרי אברהם ליצחק ומיצחק ליעקב ומיעקב לכהנים כמו שכתוב אצלנו בפרשה "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
המילים "מכאן ואילך הרי ברכות מסורות לך" הן מבטאות משהו עמוק מאוד שצריך להבין אותו... ובשביל זה צריך להבין מה פירוש המושג ברכה והתשובה היא שברכה זה חיבור וקישור למקור החיים ובעצם כשאנחנו מברכים זה לא רק הודאה אלא זה גם חיבור ישיר לקדוש ברוך הוא וממש כמו שאם נחבר עץ לאדמה אז הוא יוציא את הפוטנציאל שלו החוצה כלומר הוא יפרח ויוציא פירות - ככה גם אצלנו אם נתחבר למקור החיים שלנו על ידי הברכה אנחנו נממש את הפוטנציאל שטמון בתוכינו
בעצם יוצא שיש לנו שתי עבודות עבודה אחת למצוא את האור המיוחד שלנו ועבודה נוספת לזהות איך לחבר את אותו האור המיוחד שלנו אל הקודש ואחרי שתי העבודות האלה אנחנו מתברכים והחיים שלנו צומחים
הקדוש ברוך הוא במתן תורה נתן לעם ישראל את הכח "להוריד" את האור האלוקי לעולם כלומר את הכח להחיות את המציאות וזה קורה על ידי התורה והמצוות וזאת הכוונה של המדרש במה שהקדוש ברוך הוא אומר לאברהם "והיה ברכה - הברכות מסורות לך" כלומר אברהם אבינו מחבר את העולם לאור האלוקי שהוא מקור החיים ובעצם על ידי זה הוא מחיה את העולם
כידוע התורה היא משהו עליון וגדול הרבה יותר מאשר העולם החומרי שלנו אבל יש לה גם גילוי בעולם החומרי שלנו - בית המקדש שהוא המקום שבו התורה מופיעה בתוך חומר בעולם שלנו כלומר בית המקדש זה התלבושת התורה במציאות החומרית שלנו וזה בעצם כמו נשמה שנמצאת בתוך גוף ומתי שיש חיבור בין גוף ונשמה הנשמה מחיה ומרוממת את הגוף וזאת הברכה שבאה מתוך בית המקדש שהוא הלב של העולם - העולם כולו מתחייה ומתרומם ומכאן אנחנו רואים שהברכה באה מהמקדש כלומר שהיא באה מהכהנים יותר מאשר שהיא באה מתלמידי חכמים
לכאורה היה אפשר לומר שתלמידי החכמים הם אלה שיברכו את עם ישראל כי הם קשורים לתורה שהיא מעל לעולם הזה אבל הסיבה שדווקא הכהנים הם אלה שמברכים את בני ישראל זה בגלל העניין המיוחד שהקדוש ברוך הוא נתן להם את הכח "להוריד" את האור העליון לתוך העולם הזה כמו מה שקורה בבית המקדש כי כמו שאמרנו בהתחלה כל העניין של הברכה זה לחבר את העולם שלנו אל המקור האלוקי שלו וזה הסיבה למה דווקא הכהנים נצטוו לברך את עם ישראל ולא תלמידי החכמים
ברכת הכהנים זה משהו עצום וגדול שבו כל חיי עם ישראל מתחברים למקור האלוקי הכהנים בהתחלה עם הפנים כלפי ארון הקודש כלומר כלפי ירושלים שהיא נקראית "פני השם" והפנים שלהם מכוונות כביכול כלפי הפנים של הקדוש ברוך הוא ובשלב הזה הם מקבלים את ההארה והברכה מהקדוש ברוך הוא ואז הם מסתובבים לעם ישראל עם הפנים שלהם שהם עכשיו קיבלו את ההארה האלוקית האדירה הזאת ורק בזכות ההארה האלוקית שהם קיבלו הם יכולים להעביר את ההארה האלוקית הזאת אלינו כי מקור הברכה זה מהקדוש ברוך הוא והכהנים הם כמו צינור בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל
כידוע אחרי שאנחנו מסיימים את ברכת כהנים הכהנים לא יורדים מהדוכן עד שהחזן מסיים את ברכת "שים שלום" ומה טמון בדבר הזה? את זה אפשר לראות על ידי מה שכתוב כי בסוף ברכת כהנים כתוב "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" כלומר אחרי ברכת הכהנים אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא הוא מקור הברכה ואז אנחנו מוספים בברכת שים שלום "שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חַיִּים חֵן וָחֶסֶד צְדָקָה וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְאֶחָד *בְּאוֹר פָּנֶיךָ*" אותו "באור פניך" זה אותו "יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ" בברכת הכהנים! ומה עשו הכהנים? הם אמרו "יברך השם" הם אמרו "יאר ה פניו אליך" והם אמרו "וישם לך שלום" ואחרי שהם אמרו את כל זה אנחנו חוזרים על ברכת כהנים בשפה של הצד המקבל (!) כלומר אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא שאור פניו הוא מקור כל הברכות! ומה הכהנים עושים? הכהנים מאירים אלינו את הארת פני הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו

שבעזרת השם נזכה להתברך ולהתעלות בזכות ברכת הכהנים ושנזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:

קראתי אחד ממש יפה מעלון באתר שלום לעם, שבת שלום❤

כָּתַב הָרַב "שׁוֹמֵר אֱמוּנִים": וְהִנֵּה דַּע, אָחִי אֲהוּבִי, כִּי עַכְשָׁו קֹדֶם בִּיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, הַתִּקּוּן דַּיְקָא לַעֲמֹד נֶגֶד הַמִּינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת, וְזֶה תִּקּוּן הַדּוֹר, וּבָזֶה מוֹצִיאִין נִיצוֹצִין קַדִּישִׁין מִשַּׁעַר הַנּוּ"ן, כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי (לקמן בסוף המאמר) בְּשֵׁם אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ, שֶׁצְּרִיכִים יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לֵירֵד קֹדֶם בִּיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ לְשַׁעַר הַנּוּ"ן, וּלְהוֹצִיא מִשָּׁם בְּלָעָם מִפִּיהֶם, וְזֶה הַשַּׁעַר הוּא מִינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת. וּמִי שֶׁיָּפָה אֱמוּנָתוֹ בְּיוֹתֵר בֶּאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה דַּיְקָא, גּוֹרֵם תִּקּוּן הַדּוֹר וּלְהַמְעִיט הַרְבֵּה צָרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, כִּי עַל יְדֵי אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה שֶׁל בַּר יִשְׂרָאֵל, הֲגַם מֵאִישׁ אֶחָד, מַצִּיל בֶּאֱמוּנָתוֹ הַרְבֵּה נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל הֲגַם שֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ.
וְעַכְשָׁו מִתְגַּבְּרוֹת סְפֵקוֹת הָאֱמוּנָה, חַס וְחָלִילָה, בְּלִבּוֹת יִשְׂרָאֵל, כִּי כָּל כֹּחָהּ שֶׁל קְלִפַּת עֲמָלֵק לִלְכֹּד עַכְשָׁו זֶרַע קֹדֶשׁ, לִתֵּן סְפֵקוֹת בְּלִבּוֹת יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְהִתְקָרְרוּת הָאֱמוּנָה. כַּאֲשֶׁר אָמַר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בַּעַל "אוֹר הַמֵּאִיר" קֹדֶם פְּטִירָתוֹ, וְכֵן כַּמָּה צַדִּיקִים שֶׁאָמְרוּ זֹאת, שֶׁקֹּדֶם בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ תִּתְרַבֶּה הַמִּינוּת עַד שֶׁמִּשּׁוּפְרָא דְּשׁוּפְרָא יִזָּרֵק מִפִּיהֶם דִּבְרֵי מִינוּת, רַחְמָנָא לִצְלַן, וְהֶרְאָה עַל תַּלְמִידוֹ בְּאֶצְבָּעוֹ וְאָמַר: שׁוּפְרָא דְשׁוּפְרָא כְּמוֹתְכֶם יִתְפּוֹצֵץ מִפִּיהֶם מִינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת, רַחְמָנָא לִצְלַן, אִם לֹא יִזָּהֲרוּ לְנַפְשָׁם. וְכֵן אָמַר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ מֵרוּזִ'ין שֶׁהָאֱמוּנָה תִּהְיֶה כָּל כָּךְ קָשָׁה, כְּמוֹ לַעֲלוֹת עַל כֹּתֶל גָּבוֹהַּ יָשָׁר בְּלִי סֻלָּם וּמַדְרֵגוֹת. וְשָׁמַעְתִּי מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁשָּׁמַע מֵאֶחָד מִבָּנָיו הַקְּדוֹשִׁים, כִּי בְּאִם יִרְצֶה אֵיזֶה בַּר יִשְׂרָאֵל לְקַיֵּם אֵיזוֹ מִצְוָה, יִרְדֹּף אַחֲרֵי הַיֵּצֶר עִם עֲגָלָה בְּד' סוּסִים לְמָשְׁכוֹ לְאָחוֹר, וְיֵשׁ בָּזֶה סוֹד.


ג. רוח הקדש מרבנו מנחם מנדל מרימנוב זצוק"ל
מוּבָא בְּסֵפֶר "דַּרְכֵי חַיִּים וְשָׁלוֹם", וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: רַבֵּנוּ אָחַז צַדִּיק דַּרְכּוֹ תָּמִיד שֶׁל מוֹרוֹ הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מְנַחֵם מֶענְדֶעלִי הנ"ל כִּי הוּא הָיָה צוֹפֶה לְמֵרָחוֹק בְּעִנְיַן גָּלוּת יִשְׂרָאֵל, וְרָצָה עַל יְדֵי זֶה לְקָרֵב הַגְּאֻלָּה כנ"ל, וְרַבֵּנוּ הָיָה רָגִיל עַל לְשׁוֹנוֹ לְעוֹרֵר אַזְהָרַת הָרַב הַקָּדוֹשׁ מֵרִימְנוֹב שֶׁאָמַר עוֹד בְּיָמָיו, וְהִזְהִיר לְאַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: "הֵאָחֲזוּ וְהִתְקַשְּׁרוּ כָּל אֶחָד בַּחֲגוֹרָה, כִּי יֵשׁ קֶרַח [גְּלִיטְ"שׁ] גָּדוֹל וּמְסֻכָּן וּמִתַּחְתָּיו יֵשׁ מַיִם וְנָהָר גָּדוֹל, וְכָל אֶחָד יֶאֱחֹז עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִמּוֹט עָצְמוּ, חַס וְחָלִילָה, שֶׁבְּסוֹף יוֹמַיָּא קֹדֶם בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ תִּתְגַּבֵּר הַכְּפִירָה בָּעוֹלָם, רַחְמָנָא לִצְלַן, וּצְרִיכִין הִתְחַזְּקוּת מְאֹד שֶׁלֹּא יִמְעֲדוּ קַרְסֻלָּיו". עַד כָּאן כָּתַב דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְסִיֵּם רַבֵּנוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ רַבִּי מְנַחֵם מֶענְדֶעלִי אָמַר זֹאת בְּיָמָיו וְהִבִּיט לְמֵרָחוֹק, שֶׁבְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְגַּבֵּר הָאֶפִּיקוֹרְסוּת בְּיִשְׂרָאֵל מִכָּל כַּת הַמִּפְלָגוֹת וְהַפּוֹלִיטִיקָה וְהַנִּמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם, שֶׁמְּשִׂיחִים דַּעְתָּם מֵהַגְּאוּלָה וּמִבִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְרַבִּים מֵהֶם אֵינָם מַרְגִּישִׁים צֹרֶךְ בְּבוֹאוֹ כְּלָל. וְעַל זֶה יִדְווּ כָּל הַדְּווּיִים לִזָּהֵר וּלְהִשָּׁמֵר מֵהֶם.

אֶפִּיקוֹרְסוּת גָּדוֹל יָבוֹא לָעוֹלָם בִּשְׁבִיל נִסָּיוֹן. אוֹי, אֵיךְ יוּכְלוּ אֲנָשִׁים מוּעָטִים לַעֲמֹד נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם? זֶה יִהְיֶה הַבֵּרוּר הָאַחֲרוֹן - הוֹדִיעַ זֹאת מִקֹּדֶם לִהְיוֹת לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ לְהַכְּשֵׁרִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל.
וְזֶה לְשׁוֹן סֵפֶר "שִׂיחוֹת הר"ן": פַּעַם אַחַת אָמַר מוהר"ן לְאֶחָד: אֲגַלֶּה לְךָ סוֹד, שֶׁתִּהְיֶה אֶפִּיקוֹרְסוּת גָּדוֹל בָּעוֹלָם וְכוּ', אַךְ אֲנִי מְגַלֶּה לְךָ זֹאת כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ יוֹתֵר כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁדִּבְּרוּ מִזֶּה מִקֹּדֶם וְכוּ'. אוֹי, אֵיךְ יוּכְלוּ לַעֲמֹד אֲנָשִׁים מוּעָטִים נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם וְכוּ', שֶׁעַל זֶה הִתְנַבְּאוּ כָּל נְבִיאֵינוּ, בִּפְרָט דָּנִיֵּאל שֶׁאָמַר "יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְכוּ'". אַךְ אַף עַל פִּי כֵן אָנוּ כּוֹתְבִים כָּל זֹאת, לְמַעַן יֵדְעוּ הַחֲפֵצִים בָּאֱמֶת וּבָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁכְּבָר הוֹדִיעַ הוּא ז"ל לָנוּ אֶת כָּל זֹאת מִקֹּדֶם, לְמַעַן יִהְיֶה לָהֶם לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ לְחַזֵּק לִבָּם בה' וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְכוּ'.
עוֹד מוּבָא שָׁם: הוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ אֶפִּיקוֹרְסוּת גָּדוֹל בָּעוֹלָם, וְעַל יְדֵי שֶׁהוֹדִיעַ זֹאת מִקֹּדֶם תִּהְיֶה הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל לְהַכְּשֵׁרִים.
וְכֵן סִפֵּר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ אֶפִּיקוֹרְסוּת גָּדוֹל, בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, בָּעוֹלָם. אַשְׁרֵי מִי שֶׁיַּחְזִיק עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה בְּאֵלּוּ הָעִתִּים. וְאָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל כְּלָל מַה שֶּׁהוּא מְסַפֵּר זֹאת, שֶׁתִּהְיֶה אֶפִּיקוֹרְסוּת בָּעוֹלָם וְשֶׁצְּרִיכִין לְהִתְחַזֵּק כָּל אֶחָד וְאֶחָד בֶּאֱמוּנָה, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר זֹאת - אַף עַל פִּי כֵן מִתְגַּבְּרִים הָאֶפִּיקוֹרְסוּת וְהַבִּלְבּוּלִים. כִּי הֲלֹא גַּם דָּנִיֵּאל וְכַיּוֹצֵא הוֹדִיעוּ מִקֹּדֶם, שֶׁקֹּדֶם שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים, וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ וְכוּ'. וְאִם כֵּן, מֵאַחַר שֶׁהוֹדִיעַ מִקֹּדֶם שֶׁזֶּה הַנִּסָּיוֹן קֹדֶם בִּיאַת מָשִׁיחַ שֶׁיִּתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים בֶּאֱמוּנָה, וּמִי שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן יִשָּׁאֵר קַיָּם בֶּאֱמוּנָתוֹ, אַשְׁרֵי לוֹ וְיִזְכֶּה לְכָל טוּב הַמְעֻתָּד לָבוֹא לָנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אֲשֶׁר נִבְּאוּ עֲלֵיהֶם כָּל נְבִיאֵנוּ וַחֲכָמֵינוּ מִקֹּדֶם. וְאִם כֵּן, הָיָה רָאוּי שֶׁכָּל אֶחָד יַשְׂכִּיל וְיָחוּס עַל עַצְמוֹ לִשָּׁאֵר קַיָּם חָזָק בֶּאֱמוּנָתוֹ, וְלֹא יִהְיוּ לוֹ עוֹד שׁוּם נִסָּיוֹן וְצֵרוּף כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר הוֹדִיעוּ זֹאת מִקֹּדֶם וּבֶאֱמֶת, אַף עַל פִּי כֵן, למרות שֶׁהוֹדִיעוּ זֹאת מִקֹּדֶם, אַף עַל פִּי כֵן יִהְיֶה נִסָּיוֹן גָּדוֹל וְרַבִּים יַרְשִׁיעוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים". אַף אַף עַל פִּי כֵן מוֹדִיעַ זֹאת מִקֹּדֶם בִּשְׁבִיל אוֹתָן מְעַט הַכְּשֵׁרִים שֶׁיְּחַזְּקוּ עַצְמָן בֶּאֱמוּנָתָן. וּבְוַדַּאי תִּהְיֶינָה לָהֶם מִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת בְּדַעְתָּם, לְמַעַן יִהְיֶה לָהֶם לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וְהִתְחַזְּקוּת וְהִתְאַמְּצוּת יוֹתֵר כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁכְּבָר דִּבְּרוּ מִזֶּה מִקֹּדֶם.

לדמותו של שמשון / להפטרת פרשת נשא

חז"ל אומרים ששמשון הלך אחר עיניו (סוטה ט:) וכן שהיה אחד מקלי עולם (ר"ה כה:). ולפלא הדבר, שהרי מלאך ה' ייעד אותו מבטן להיות נזיר אלוקים, כיצד אם כן שגה בדרכיו? גם על בשורת לידתו ע"י מלאך ועל הנזירות עוד קודם לידתו יש לשאול - אמנם שמשון הוא שליח לטובת העם, אך לא מצינו בשורת מלאך טרם הולדת משה, מדוע כאן נשלח מלאך מבשר? וכן, מה עניין הנזירות שקודמת ללידה, הרי עניינה וייחודה בקבלה עצמית של האדם?

נבאר את הדברים בדרכו של ר' אברהם קריב ז"ל. אנחנו מוצאים בשמשון תנועה בין שתי קצוות - גבורה מופלאה מול נקודת חולשה, תחכום בחידותיו ובתחבולותיו ומצד שני תמימות ונפילה בפח יוקשים. מהו החוט הפנימי המחבר בין התנועות הללו?
שמשון הוא בחיר אלוקים מבטן כי הוא איש שליחות. לשם כך ה' העניק לו מעלה גדולה אלא ששמשון לא עמד במעמד הגבוה שהוענק לו. הוא לא התאים את עצמו בארחות חייו לכוונתו של מקום. אדם הראשון נפל ממעלתו, עם ישראל נפל ממעלתו במעשה העגל, וגם שמשון נפל ממעלתו. שלא כמו השופטים הקודמים, ה' ייעד לו שליחות בדרך חדשה. פלשתים הכניעו את ישראל בכוחם הרב וכנגדם ה' העמיד לישראל מושיע בכוחו הגדול. הוא לא זקוק לכלי נשק ולא לצבא לוחמים - הוא עצמו שבט אפו של הקב"ה. הקב"ה הפקיד בידו גבורה אלוקית.

בהשקפה היהודית גבורה גופנית היא דבר מורכב. העדפת הגוף היא דבר שלילי וזהו ניסיון אחד שהוצב לשמשון בשליחות שהוטלה עליו. גם הצורך להתמודד מול פלשתים הוא ניסיון. הרי שמשון מהלך בקרב עריהם ובזה הוא מתקרב לארחותיהם ודבק בנשותיהם. הצלחתו של שמשון שליח ה' תלויה בגבורתו הנפשית של שמשון האיש היהודי. רק אם יתגבר על יצרו יצליח להילחם מלחמות ה'. יוצא א"כ שהמלאך אינו מלאך בשורה אלא מלאך שמקדים תרופה למכה. אם ידבק בנזירותו הרי שיזכה שרוח ה' תהיה עימו וילחם מלחמות ה'. שטן הטומאה יארוב לשמשון בימי חייו ולכן אימו מצווה להישמר מראש מכל טומאה. איסור הגילוח נועד להשאירו כמה שיותר קרוב למקורו האלוקי, כפי הדפוס שנתן לו בוראו. לא יהא בו מגע יד אדם ובזכות זה לא יפגע בו מגע יד אויב. שמירה על מראהו הטבעי היא תנאי לכוחו העל טבעי. לכן גבורתו תלויה בשערותיו.

נזירותו הרוחנית היא מסגרת מגן לגבורתו הפיזית. היא המכשירה את הגבורה הגופנית לעמוד בשליחותה. רק אם יהיה נזיר אלוקים יזכה להיות גיבור אלוקים. בשונה משמואל שאימו מסרתו לה', שמשון ניתן לארץ לעשות בה גבורות, ולכן נצטווה להיות נזיר, כדי שלא יהיה שיכור מרוב גבורה, ורק כך יהיה גיבור קדוש.

''אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עֹז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'' (משניות עוקצין פ''ג מי''ב). וידוע מאמרם ז''ל (ראש השנה יג.) ''שכל מדות חכמים כן הוא'', כלומר, בדקדוק גמור. ואם חכמים אומרים אלא השלום הכוונה היא רק השלום מחזיק את הברכה ולא שום דבר אחר. דהיינו, גם אם יהיה לאדם הכל, אם לא יהיה לו שלום, אין לו כלום, כי אין לו מה שיחזיק את הברכה. והוא דומה לאדם שיש לו הון עצום, אבל אין לו מקום לשמור אותו, שנחשב כמי שאין לו כלום כי בודאי הכל יאבד לו.
והם הם דברי שלמה המלך עליו השלום החכם מכל האדם בספר משלי (יז, א) ''טוב פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב''. ומפרש במצודת דוד ''יותר טוב לאכול פת חרבה בשלוה [בשלום], משיהיה לו מלא הבית בשר זבוח בריב וקטטה''. וכן בגמרא (קידושין לא.) ''יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא''.
ומעשים בכל יום, וכל אחד יודע, שכשיש שלום הכל קל והכל מסתדר, וכשיש קנאה שנאה ותחרות הכל קשה ומסובך. וכדברי המשנה (אבות פ''ד מכ''ד) ''הקנאה התאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם''.
ונתאר לעצמנו, אילו בכל קושי קטן כגדול שעובר עלינו היינו משתפים את חברינו, והחבר ברוב טובו נושא בעול, מעודד ומחזק. כמה קל היה לנו, וכמה בזבוז כחות מיותרים היינו חוסכים. וגם בלי עידוד מהשני, מספיק שאנו חולקים את הכאב עם כמה אנשים, כבר הכאב נעשה קל יותר, ויש זמן לדברים החשובים ברוחניות ובגשמיות שהחיים מציבים בפתחינו.
והאושר האמיתי הזה, לא קשור למצב החשבון בבנק, ולא לרמת הבריאות של האדם. אלא, עצם החוסן הנפשי הקיים, והאחדות, נותנים הרגשה טובה וכח עצום לחיים, וממילא נעשה האדם מאושר.
וזו הסיבה שהמלחמה הגדולה של היצר היא דווקא במעלת ''אהבת ישראל''. כי היצר הרע יודע, שעם שלום אמיתי יש הכל, וכשיש הכל ואין הפרעות, עובדים את ה' באופן המושלם ביותר. ולכן הוא משקיע להרוס את היסוד של הברכה, וכשנפל היסוד נפל הבניין ואין לאדם כלום, חס ושלום

ערב שבת שלום
לפעמים אנחנו רואים במדינה שלנו משחקי כבוד בין בעלי תפקידים שונים בעיקר בפוליטיקה.
מי ינאם באיזה טקס, מה אורך הנאום של כל אחד - עיינו במריבות לפני טקס יום העצמאות הממלכתי האחרון.
בפרשה שלנו , פרשת נשא, רואים דבר מדהים
הנשיא של כל שבט ושבט מביא קורבן. ובהבאת הקורבן יש מסר גדול:
"*ויביאו את קרבנם..עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד"*
שני נשיאים מביאים את הקורבן על אותה העגלה
מה הסיפור?
כותב הספורנו: "עגלה על שני נשיאים, *לאות אחווה ביניהם*" והוא ממשיך וכותב שהחברות והאחווה ביניהם היא לא סתם אלא: *" אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם"*.
אחדות- זה המפתח

שבת שלום צדיקה

*''פרשת נשא"*
בפרשה שלנו מסופר על עבודת הלווים בזמן המסעות של עם ישראל ממצרים לארץ ישראל, תפקיד הלווים היה לסחוב את כל כלי המשכן במהלך המסע במדבר שלקח 40 שנה.

ונשאלת השאלה, הדרך ממצרים לארץ ישראל היא קצרה, מהלך כמה ימים, אז מדוע הקב''ה הוליך את עם ישראל במדבר 40 שנה?

יש הרבה תשובות, אבל ניתן זווית אחת מעניינת, עם לימוד מיוחד אלינו.
מסופר במדרש, שיחד עם עם ישראל, היה הולך ענן, הענן היה הורג את כל הנחשים והעקרבים ובעצם הענן הפך את המדבר למקום נקי מסכנות.
ובנוסף בכל מקום שהלכו בני ישראל, הייתה הולכת אחריהם ''בארה של מרים", באר שהייתה מספקת מים, וגורמת לצמיחה של דשא ועצים.
הבאר אפשרה מחייה וחיים במדבר.

על ידי המסעות של בני ישראל הם בעצם הפכו את המדבר למקום ישוב, למקום שניתן לחיות בו.
וזו אחת הסיבות שהקב''ה הוליך את עם ישראל במדבר כל כך הרבה, כדי להפוך את המדבר למקום ראוי ליישוב אדם.

*איך קשורים אלי המסעות של בני ישראל במדבר?*
מדבר, במובן הרוחני, הוא מקום שיש בו מציאות של רוע, אנשים רעים, התנהגות רעה, מקום כזה הוא לא מקום שאדם יכול לגור בו.
כשאנחנו רואים מקום מדבר ושממה רוחנית לא צריך לפחד ממנו.
להפך צריך להפוך אותו לטוב, בתחילה באמצעות סילוק ההתנהגות הלא טובה כמו הענן שהיה מסלק את בעלי החיים המזיקים, ולאחר מכן על ידי התנהגות טובה שלנו, המשמשת מגדלור לאנשים סביבנו, כמו בארה של מרים שהובילה פריחה וחיים בכל מקום אליו הגיעה.

*שבת שלום!*