היי, אני בת 23 ויש לי חבר שנתיים ויש לי חרדה חברתית והמלחמה הגבירה לי את החרדות באופן כללי.

לא ראיתי באופן כללי את החברים שלו יותר משנה כי אני מתביישת שיישאלו אותי מה אני עושה בחיים, ואני לא עושה כלום . אין לי מקצוע ובדיוק פיטרו אותי מהעבודה. אני הולכת לראיונות עבודה ולא תמיד מתקבלת מהסיבה שאני נלחצת מאנשים, ומשדרת לחץ וחוסר ביטחון. מאוד אכפת לי מה חושבים עליי , עד היום מביך אותי לשבת בשולחן קידוש עם המשפחה של הבן זוג שלי, אבל בלי קשר אני לא אוהבת את אמא שלו אז אולי זה יותר מכביד על התחושה של החוסר נוחות .
אני משדרת חוסר ביטחון ולחץ , אני מפחדת ממלא דברים, ואני לא בחורה עצמאית בעליל. ההורים שלי כמעט עושים בשבילי הכל , חוץ מזה שאני כן יוצאת לעבוד ומשתדלת לא לבקש מהם כסף .
אני מרגישה ממש אבודה ולפעמים גם יש לי מחשבות אובדניות, אני לא הולכת ללמוד כי אני לא מסוגלת להיות עם אנשים בכיתה / להרצות בפני אנשים.
אני בחורה מהממת וילדה טובה ובאמת לא חסר לי כלום ולא ברור על מה החוסר ביטחון, מעבר לזה שאני גם נורא רגישה ולוקחת כל דבר בחוסר פרופורציות ובוכה כמעט כל לילה . אין לי גם הרבה חברות ככה שהיציאות שלי הם כמעט רק עם הבן זוג שלי ופעם באף פעם עם חברה .
בנוסף לזה אני חרדתית מאוד ומפחדת כמעט מהכל .
אני לא יידעת מה לעשות כי קשה לי נורא לצאת מאזור הנוחות.
ובאמת שהבן זוג שלי הוא היחידי שמסב לי כרגע אושר בחיים ומחזיק אותי עוד איכשהו שפויה . אין לי שמחת חיים וכל דבר קשה לי לעשות .
מפטרים אותי מהמון עבודות, אני מרגישה כישלון ולא טובה בכלום.
בנוסף אני הולכת לפסיכולוגית כל שבוע , אבל מרגישה שכבר שום דבר לא עוזר לי.
מה עושים במצב כזה?