רק פורק את הרגשות שלי, תקראו❤

היא הילדה הכי יפה בכל העולם, כל שנייה שאני לידה מושכת איתה עוד שנייה ועוד שנייה, כשאני מריח את הריח הזה.. אני ישר יודע שזאת היא, ישר כל הפלאשבקים ממנה עולים, כל החיבוקים הארוכים, שנינו צוחקים במיטה ולא מצליחים להפסיק והרגע שהיא נכנסת לאוטו שלי ב1:00 בלילה, היא באמת הילדה הילדה הכי יפה שראיתי בכל חיי, העיניים שלה - אני טובע בהן, אני יכול להישבע, השפתיים הרכות שלה, השפתיים המתוקות האלה, כל שנייה שאני לידה גורמת לי להיזכר בהכל, כל הקשר עובר לי מול העיניים בכמה שניות, ההרגשה של הראש שלה על החזה שלי, אין לי דרך לתאר כמה טוב זה מרגיש.
אבל.. מה בעצם חשבתי לעצמי?
מה חשבתי שיקרה אחרי שאאבד אותה, שאאבד דבר כל-כך מושלם.
איך בכלל חשבתי להמשיך הלאה?
אני לעולם לא אפסיק לחשוב עליה, אני רואה את הצל שלה באחרות, מנסה לדמיין שאני איתך שוב, אפילו רק לרגע אחד.
זה ישמע לכם מצחיק שאני מתגעגע אליה אם אספר לכם מה קרה.
אין לי דרך להסביר את זה, אין לאף אחד דרך להסביר את זה, למה בכלל שאתגעגע אליה?
חברים שלי אומרים שלי שמגיע לי יותר, אבל היא הייתה הכל, אני לא מצליח למצוא דבר אחד שלא יפה בה.
היא כמו פרח בר עכשיו, אסור להתקרב, רק להסתכל, ולחלום על לקטוף.
כמו סמים שכמה שיעשו לך רע עדיין תרגיש רק איתם טוב.
אני לא מצליח להבין מה לא בסדר בי שלא הצלחתי לגרום לה במשך שנה לשכוח ממנו, לרצות אותי, לאהוב אותי.
היא אמרה שהזמן ירפא את הכל, שזה יעבור, שהיא תשכח ממנו.
אבל עובר חודש, עוברים חודשים, שלושה, חצי שנה שאני עדיין שומע את שמו, וגם אחרי שנה.
לא הצלחתי להגשים את החלום שלי, היא לנצח, שנינו נגד כל העולם.
ברגע שהקשר שלנו נגמר, החיים שלי נגמרו, כל החלומות התנפצו לרסיסים, הלב שלי התמלא בכאב מאותו יום, כאב שמסרב לעזוב.
אני מנצל כל שנייה ושנייה שיש לי אפשרות להיות לידה, אני מרגיש כל-כך בטוח כשהיא ליידי למרות שהיא כבר לא שלי, הריח המתוק של הבושם, הבגדים שהיא הייתה לובשת כשהיא באה אליי, הכל מרגיש כל-כך בנוח. עד שהיא מתרחקת. פתאום הכל שוב אפל.
(יש המשך אבל אני עם הגבלת תווים, המלא יותר מפי 2 ממה שהצלחתי להעלות פה)