מה קרה ביום הגרוע בחייכם?

לקחו לי את המסטיק האחרון
זה היה נורא קשה

היו המון לא ימים ספציפיים פשוט התקופה שניסיתי להרעיב את עצמי הייתה נוראית אבל זה לא נמשך הרבה זמן
וגם היום הראשון לחטיבה וואי זה היה חר*א של יום הייתי שם כל כך בודדה ואני בכלל לא יודעת לדבר עם אנשים שאני לא מכירה אז אני מכירה אנשים רק לפי אם הם פונים אליי וזה ממש בעייתי במקום חדש

זה היה כשהייתי בכיתה ה'. אני מתעוררת ב3 בלילה מצרחות איומות באוזניים שלי ואני רואה את אמא שלי יושבת על הרגליים שלי וצורחת מהחלון. אני לא ממש הבנתי מה קורה אבל תוך כמה דקות אמבולנס הגיעה ולקח את אמא שלי. אז לא ידעתי לאן לוקחים אותה ולמה דודה שלי הגיעה ושמרה עלינו ולמה חודש אמא שלי לא הייתה בבית. לאט לאט הבנתי שאמא שלי היא סכיזופרנית.. ואמא שלי הייתה לפני זה בן אדם כל כך שמח, ואחרי שזה קרה (היו גם 3 שבועות של זוועה שהיו לפני ההתקף הראשון) לא הצלחתי לזהות אותה. היא נהפכה לממורמרת והתלוננה על כל דבר. היא הפסיקה לעשות דברים בבית ואני פשוט בעל כורחי החלפתי אותה. שזה אומר לבשל, לכבס, לנקות, לדאוג לאחים שלי, מסיבות של הקטנים, אסיפות הורים... ואני עדיין תלמידה. אני חיה את המציאות הזו כל יום יחד עם טראומות שיש לי מכל מה שקרה, מהתקפים פסיכוטיים נוספים שלה שהייתי עדה להם ולפעמים אני שמחה שאני ראיתי אותם והספקתי להעיף את אחים שלי משם לפני שהם רואים משהו ולפעמים אני מתחרטת על זה שראיתי בכלל... כאילו למה לא היה שם מישהו באותו רגע שהזהיא אותי לא להיכנס ולאחים שלי כן?? זה פשוט יום יום להחזיק את הראש שלי מעל המים ולעודד את עצמי כל הזמן היום יהיה טוב, אל תתאבדי, עוד רגע הכל יהיה בסדר, תעיפי את הסכין. וגם אף אחד לא יודע עליי כלום בכיתה, אני לא רוצה שהיחס של אנשים ישתנה והם פתאום יתחילו לרחם עליי וללכת על ביצים כשהם לידי. אני גם ממש רוצה את אמא שלי בחזרה, אני מרגישה שנלקח ממני משהו ולפעמים אני פשוט אומרת דיי, נמאס לי, לא רוצה לתרץ כל פעם למה אמא שלי לא מגיעה לאסיפת הורים ולכו תספרו להם שבקבוצת אמהות זו אני שכותבת..

שואל השאלה:
^ נשמע קשה עם את צריכה עזרה או לדבר אז בכיף....

נראה לי שאמא שלי הולכת לקבל התקף עוד כמה ימים, המצב התחיל להתדרדר... עצוב לי ומפחיד

שואל השאלה:
ממליץ לך לדבר עם סבא וסבתא ולהגיד להם את זה

אין לי
אבא שלי ואני מודעים למצב אבל אין מה לעשות:(