למה אני אוהבת להיות בדכאון ולבד ושאני מרגישה שמחה אני מרגישה כאילו זה אסור?

אולי את לא רגילה להרגשה של להיות שמחה? הדכאון והלבד יכולים לפעמים להרגיל אותך לשגרת רגש מסוימת ואם את מרגישה משהו שהוא שונה מזה , זה מרגיש לא נכון או לא טבעי וזה מובן.
גם קורה לי אישית שאני רואה אנשים שמחים מהצד וזה מעורר בי קנאה או חוסר הבנה ואז כשאני מרגישה שמחה זה פשוט מרגיש לא נכון ביחס לאיך שאני תופסת את זה מאחרים.

אני גם מרגישה ככה במובן חלקי, יש לי הרגשה כזו של רצון להרע לעצמי, כאילו מבחינה קלינית לחלוטין, ויותר באופן מנטלי מאשר פיזי, כדי לחקור את הגבולות שלי כאדם. ואם זה מגיע מסקרנות או שנאה עצמית או מעצם הדיכאון עצמו, זה דפוס מחשבתי רע מאוד. חלק מהתהליך של הדיכאון זה הדעיכה האיטית, שאולי מתחילה מסיבות חוצניות או לא ניתנות לשינוי אבל ככל שעובר הזמן מתגברות ומתפתחות ומכלות בגלל פעולות שאותו דיכאון דוחף אותנו לעשות, כלומר, בידוד חברתי, הרס עצמי, דחייה מהנאה. אני חושבת שבמובן מסוים המוח מחפש בו זמנית גם בריחה, כלומר, להצדיק מעשה כמו לשים קץ לחיים, אבל גם לא מוכן לוותר, ולכן מקנה לדיכאון גם חשיבות כזאת, ובוחר להרגיש מעונה ומקודש על פני אובדני. ככה הוא בעצם מתשתמש באירוע טראומטי, כלומר אירוע ששיבש את תחושת העצמי של אותו אדם, כדי ליצור תחושת עצמי חדשה שנובעת ומקושרת לאותו האירוע, ומאותו סיבה גם אותה אישיות חדשה קשורה באופן ישיר לטראומה ולעולם לא תרפה ממנה, ולכן תשאר מעונה לעד

כי את מרגישה שזה לא מגיע לך, זה לא נכון כנראה