רעיונות למונולוג אישה פסיכופטי/ כועס/ מאוכזב? דחוףף

שואל השאלה:
אני אשמח לקישור, אני צריכה מונולוגים לתאטרון❤^^^

לצחוק בפראות
(אישה נכנסת ומדברת לקהל. לבוש נורמלי. יושבת על כסא גבוה, אם היא רוצה היא יכולה לקום מדי פעם.)
אני רוצה לדבר אתכם על החיים. פשוט יותר מדי קשה לחיות, לא? ולנסות לתפקד? וכל האנשים האלה שכל הזמן צריך להתמודד אתם. ניסיתי לקנות קופסת טונה בסופרמרקט, ואיזה איש אחד עמד בדיוק מול המדף של הקופסאות טונה, אז חיכיתי קצת שהוא יזוז, והוא לא זז הוא עמד שם והסתכל על הטונה, אבל זה לקח לו ממש המון זמן, הוא עמד שם וקרא את הרשימת מרכיבים על כל קופסא כאילו שהוא קורא איזה ספר, ספר די משעמם אם תשאלו אותי, אבל אף אחד כמובן לא שאל אותי. אז חיכיתי, די הרבה זמן, והוא לא זז, ואני לא יכולתי להגיע לטונה, וחשבתי שאולי אני פשוט אבקש ממנו לזוז, אבל הוא נראה לי כל כך אטום, שהוא לא הרגיש לבד שאני רוצה לעבור, שהתחלתי לפחד שזה לא יעזור, שזה בכלל לא יעזור לי אם אני אבקש ממנו כי הוא בטח יגיד לי משהו כמו "אני אזוז כשיבוא לי לזוז, יא נודניקית מכוערת". ואז מה הייתי עושה?
אז התחלתי לבכות מרוב ייאוש. בשקט, בשביל לא להפריע לאף אחד בסביבה, אבל למרות שיבבתי ברכות, האיש המטומטם הזה לא קלט שאני צריכה לעקוף אותו בשביל להגיע כבר לקופסת טונה המזדיינת, אנשים הם כל כך אטומים, אני שונאת אותם, אז הרמתי את היד והבאתי לו אגרוף על הראש בשיא הכוח וצרחתי: "אולי, בבקשה ממך, תזוז כבר, יא חתיכת חרא!"
והאיש נפל לרצפה ונראה הרוס לגמרי, ואיזה ילד בסביבה התחיל לבכות ואני עדיין בכיתי וכבר לא יכולתי לתאר לעצמי שום שימוש אפשרי בטונה הזאת עכשיו, אז צעקתי על הילד שיפסיק לבכות זה כבר משך אלי יותר מדי תשומת לב ורצתי החוצה וחשבתי לעצמי שאני אקח מונית ואסע למוזיאון, אני צריכה להיות מוקפת בתרבות כרגע, לא בטונה.
אבל אתם יודעים כמה שזה קשה לתפוס מונית בעיר הזאת.

מתוך: העלמה יוליה
מאת: אוגוסט סטרינברג

תן גם לי למות! הרוג אותי! אתה זה שיכול לחסל יצור קטן וחף מפשע מבלי להניד עפעף! הה כמה שאני שונאת אותך כמה שאני מתעבת אותך! בינך וביני זועק עכשיו דם מן האדמה. ארור היום בו נולדתי היום בו הרתה אותי אמי!
לא אני עוד לא מוכנה ללכת אני לא יכולה. קודם אני צריכה לראות... אתה אומר שאני לא יכולה לסבול מראה של דם. כמה הייתי שמחה לראות את הדם שלך את המוח שלך ניתז על הסדן הזה... אתה חושב שאני טיפוס חלש, מה? הייתי שמחה לראות את כל הגברים כולם מתבוססים בתוך נחלי דמם, כמו הציפור הקטנה שלי... אני חושבת שהייתי אפילו מסוגלת לשתות מהגולגולת שלך כמה הייתי מאושרת לשטוף את רגלי בתוך החזה השסוע שלך, לקרוע מתוכו את ליבך ולאכול אותו צלוי. אתה חושב שאני טיפוס חלש אתה חושב שאני מאוהבת בך, רק מפני שמשהו בתוכי שיווע לקבל את זרעך אתה חושב שאני משתוקקת לשאת את יציר חלציך תחת לבי, להזין אותו בדמי, לתת לך ילד ולקבל את שמך? דרך אגב אני אפילו לא יודעת מה שמך, מה שם המשפחה שלך? או שמא אין לך שמם משפחה... מה חשבת? להפוך אותי לגברת שומר סף, לגברת ערמת זבל... אתה, הכלב עם הקולר שלי על צווארו, אתה המשרת עם סמל המשפחה שלי על כפתורי המעיל! רצית שאתחלק בך עם הטבחית שלי שאתחרה עליך עם המשרתת שלי! הה! אתה חושב שאני פחדנית שרק רוצה לברוח! לא- הפעם אני לא בורחת ויהיה מה שיהיה!

מחזה: התאונה
מחזאי:הלל מיטלפונקט
דמות: נירה


(כוויה מקפה רותח- היד עטופה במגבת.)
הקהל שלך עזב, אדם, אין מי שיצחק, אז שב, סתום ותקשיב.
אתה ברחת, שלושתכם ברחתם. השארתם אותו מת על הכביש וברחתם...
תגיד לי שזה לא נכון. תגיד לי שזה שקר, שזה לא נכון, שזה לא יכול להיות נכון... תגיד לי!
מה, אתה מתבייש שאשפוט אותך? שאשנא אותך?! מה אכפת לך מה אני חושבת או מרגישה ביחס אליך או לחיים שלנו יחד? אני רק הטרחנית הקטנה הזאת שמבשלת לך ומגהצת לך לפעמים, שמתקשרת במקומך להורים הזקנים שלך, שמשלמת את החשבונות, שמאבקת את הספרייה הקולנועית המושקעת המזוינת שלך...
אה, אתה אוהב אותי? גם זה משפיל... לחכות שאיזה סיני מסכן ימות כדי לשמוע פתאום שאתה אוהב אותי.
אני הסתכלתי בך הערב... כל העליצות הזאת כשאתה מקסים אותם והם אותך, אתה עם הצבא שיפיק לך את הסרט הנוקב שלך, הם עם הנלך לטיפול זוגי שלהם והחיים שנמשכים כמו אתמול ושום סיני מת לא יעצור לכם אותם... חוזר מהסילווסטר, שוטף את המכונית, ממה? שרידים של גוף? של דם? חוזר הביתה ומורח אותי בסיפורים על וודקות ונקניקי סוסים מאשקלון וכל אותו הזמן, יש שם גופה על הכביש..
מה אתה? איזה מין אדם אתה בכלל? איזה מין אדם אתה היום? תענה לי!
מילא אני, אבל גם לבת שלנו שברת את הלב. נוגע לך? עצוב לך? אתה בכלל יודע מה אתה בשבילה? איזה מקום יש לך בחיים שלה?
אני הרי תמיד יכולה לפנות מקום לך ולה, כי העולם שלי צר וקטן משלך: ספרים טיפשיים, חיים בלי פרוייקטים, חיים שבהם לא הורגים ולא בורחים מאף אחד... בן זונה. אני יושבת מולה כשהיא בוכה על החרפה שנגלתה לה, ואני מטומטמת, עוד מנסה להגן עליך שאולי נתקפת במין שיתוק, מין הלם, כי מה עוד יוכל להצדיק מעשה כזה? תגיד לי.
תגיד לי אתה מבין מה עשית לנו? אני לא יודעת איך לחיות איתך יותר.

תסתכלו עלי
(מתוך הספר, "תסתכלו עלי" מאת אלדד כהן)

תסתכלו עלי
איך אני נראית לכם? מה אתם חושבים עלי? אני נראית לכם בחורה נחמדה? בחורה חכמה? בחורה מעניינת?
תסתכלו עלי. מה אני מקרינה? מה אני משדרת? במה אני עובדת? ממה אני מתפרנסת? מאיזה בית אני באה? מאיזו עדה? מה הצבעתי בבחירות? אדם לחוץ? אדיש? מה דעתי על המצב המשפחתי? נשואה, רווקה? מה אני אוהבת? מה אני שונאת? מה אני אוהבת לאכול? מה אני אוהבת לשתות? אני צמחונית? מה מצב חשבון הבנק שלי, פלוס או מינוס? יש לי מניות בחברה לפיתוח קרקע הסתברותי או שאין לי אפילו כסף למכולת?
כל מי שחושב שאני יפה שיקום, מי שחושב שיש לי רק עיניים יפות גם יכול לקום. יש פה מישהו שחושב שאני טיפשה או שמי שעומד על במה לא יכול להיות טיפש?
אני אגלה לכם סוד. אחותי חושבת שאני חכמה.
הבוקר היא התקשרה אלי ואמרה לי, את חכמה, אתה אמיצה והלוואי ואני הייתי יכולה לעשות את זה.
עד אתמול חשבתי שהמקסימום שאני יכולה לעשות בחיים זה לשחוט תרנגולות.

גדלתי במושב לא רחוק מתל-אביב. בת שלישית למשפחה בת ארבעה ילדים שנולדו בארץ, אמא אחת שנולדה בפריז, שלושה כלבים דנים ושישים תרנגולות שעושות בינהן כל לילה טוטו מי תישאר בבוקר, מי תלך שמאלה, מי תלך ימינה.
אחי הבכור רוני, גדול ממני בחמש שנים. הוא החכם של המשפחה. אחריו מני, גדול ממני בשנתיים, הוא האוזן המוזיקלית. ויש את אחותי, עליה כבר סיפרתי. היא הילדה היפה. ואני, בת שלישית למשפחה בת ארבעה ילדים, אמא אחת, שלושה כלבים ושישים תרנגולות .
"אמא, תסתכלי עלי ישר בעיניים ותגידי מי אני. למה את שותקת? את מתביישת שהבת שלך שוחטת תרנגולות?"
אני זוכרת שצעקתי. לא זוכרת כמה אורחים אמא הזמינה, לא היו שם הרבה אבל גם לא היו שם מעט. כולם שתקו ואמא שלי המשיכה. "רוני חתם קבע עוד שלוש שנים. ככה זה כשאתה טייס אף שש-עשרה מצטיין. מיכל? היא באמסטרדם, נבחרה מתוך עשרים אלף בנות לשחק בסידרת טלוויזיה בריטית. מני? אה כן, מני, הוא מוציא תקליט עם הביטלס. לא, הם לא התפרקו. זה סתם שמועה, כמו הסיפור הזה עם אלביס פרסלי". אמא תסתכלי עלי. את לא יודעת מה יצא מהביצה שלך? אין לך מה להגיד עלי?
בשבוע אחר-כך החלטתי לעשות משהו קצת שונה. תכננתי הכל לפרטים. האורחים באו בשבע. ישבו, אכלו עוגיות, שתו קפה. בשמונה התיישבנו לאכול. בשמונה וחצי מנה עיקרית. בשמונה ארבעים וחמש בדיחת השבוע. בשמונה חמישים מנה אחרונה. בשמונה חמישים ושלוש אפס אפס, דקה לפני שאמא שלי מתחילה לתאר בפרוטרוט את קורות ילדיה בארץ ובגלות ולספר סיפורים על ילדותה המאושרת בעיר האורות אותם היא לא שוכחת ללוות בשיר של אדית פיאף, קמתי מהכיסא, נעמדתי על השולחן, הפשלתי את המכנסיים. האחים שלי שתקו, אמא שתקה, האורחים ליקקו דבש. מעולם לא השתנתי כל-כך הרבה זמן ובכזאת הנאה. "בדרנית", אמא שלה אמרה. "בדרנית". היא רצתה להפוך אותי לבדרנית, אבל אני לא נתתי לה, ומיד כשגמרתי שברתי צלחת על המנורה, ירדתי מהשולחן, הלכתי לחדר ונכנסתי למיטה עד הבוקר.
למחרת, כשקמתי, ראיתי את ד"ר מוסקוביץ, הפסיכיאטר של אמא שלי, לידי.
פסיכיאטרים מדברים אלי. מאז ומתמיד נמשכתי לפסיכיאטרים ולכן הייתי רגוע. ד"ר מוסקוביץ קרץ אלי וביקש להישאר איתי לבד.
היינו שנינו לבד בחדר וד"ר מוסקוביץ שאל אותי:
"את בסדר?"
"כן"
"את מבטיחה לא להרוס את הבית יותר"
"מבטיחה"
"למה הרסת את הבית?"
"כי רציתי לבייש את אמא"
"הצלחת"
"אני יודעת"
"עכשיו אמא מתביישת בך"
"גם קודם היא התביישה בי"
"למה?"
"ככה זה כשיוצאת לך ילדה מפגרת"
"את לא ילדה מפגרת"
"לא"
"את ילדה חכמה"
"כן"
"חכמים שוברים צלחות?"
"כשצריך"
"את באמת ילדה חכםמה", הוא אמר והעיניים שלו היו כל-כך הרבה בורקות שמייד חשבתי שלו היה לי אבא הייתי רוצה שזה יהיה הוא. ד"ר מוסקוביץ יצא מהבית ויותר לא ראיתי אותו.
שבוע אחר-כך אמא שלי קיבלה את ההתפרצות הראשונה שלה. היא טיפסה על מגדל המים של המושב בשש בערב וחשבה שהיא כוכב הצפון שמראה לכולם את הדרך. היא ביקשה את הדרך אל השמש, אמרה שקבעה איתו פגישה בשבע והנה הוא כבר בגד בה והלך עם אחרת. היא רצתה להישאר שם עד הבוקר, לחכות לו, אבל היא לא הייתה יכולה. הם לקחו אותה משם בכוח.
אני זוכרת שתמיד היא קראה לי הילדה המכוערת וכשפעם רציתי לקנות מכנסיים היא אמרה לי: העולם מתחלק לאנשים יפים ולאנשים מכוערים ואת יכולה לבחור לך איזה צד שאת רוצה אבל המכנסיים האלה לא מתאימות לך.
במושב גלגלתי סיפור קצת שונה. סיפרתי לכל הילדים שנבחרתי כשנולדתי, לתינוקת הכי יפה בארץ. הילדים האמינו. חשבתי שאם כולם יאמינו גם אני אשתכנע אבל זה לא עבד.
שבע שנים אמא שלי מאושפזת. לפעמים היא מגיעה לביקור שישי שבת ולפעמים יותר. לפעמים היא במחלקה הסגורה ולפעמים לא. כשהיא מגיעה הביתה היא ישנה עד שמונה בערב. קמה ושותה ג'ין עם טוניק מול הטלוויזיה. בחצות היא מעבירה לערוץ הצרפתי וצופה בו עד שהיא נרדמת. בבוקר היא מתעוררת לפני כולם וניגשת לאסוף ביצים מהלול. בכל פעם היא מתגאה במספר הביצים שאספה ואנחנו מוחאים כפיים לכבוד השיא ששברה. בצהריים היא מקפידה להקשיב ל"שירים ושערים" ברדיו. היא ממלאת טוטו כל שבוע.
לפני שנה זכתה בעשרת אלפים שקלים ורצתה לנסוע לפריז. היא לא הפסיקה לדבר על זה. היא הצליחה לשכנע את הרופאים שכדאי ואף רצוי. הם ציידו אותי בתרופות ונסענו, רק אני והיא. תיכננו להיות שם שבוע, לטייל במקומות היפים ובמוזיאונים הגדולים ואולי, אם יהיה זמן, הבטחתי, נבקר בבית שבו התגוררה בילדותה. היא סירבה לקחת כדורים, אמרה שהיא לא רוצה להיות מטושטשת בחופש שלה, שהיא מרגישה טוב ופריז היא כמו כדורים בשבילה. אחרי שלושה ימים של הפצרות אין-ספור נכנעתי ונסענו לבית שלה. היא התרגשה. בכניסה לשכונה עצר אותנו שוטר לבדיקה שגרתית. היא צעקה לו "נאצי" ושירבבה מילים בצרפתית שלא הבנתי. הוא הסתכל עליה ואמר מילים שגם אותן לא הבנתי אבל לפי המבט שעשה השוטר נראה שעמד לשחוט אותה. היא שוב קיללה אותו ומייד יצאה מהאוטו והתחילה לברוח. השוטר הפסיק למלא את הטופס ועשה לי סימנים שאסע משם מהר. החניתי את האוטו בקירבת מקום וחיפשתי אותה. רצתי בכל השכונה, הגעתי לבניין שלה, דפקתי בכל הדירות ולא מצאתי אותה. חיפשתי אותה בכל העיר והשארתי הודעה לכל תחנות המשטרה. אחרי יומיים מצאתי אותה בתחנת המשטרה ליד יער בולון. הם עמדו לאשפז אותה. שיכנעתי אותם שלא. הראיתי להם את התרופות שקיבלתי מהרופאים בארץ. שוטר אחד פישק את השפתיים שלה בכוח. לא הייתה לה ברירה והיא נאלצה לבלוע. עשרה כדורים חדרו את בית הבליעה ונכנסו לה לבטן. אחרי שעה היא נפלה ונרדמה. כל הדרך לשדה התעופה וגם במטוס היא לא פקחה עין. חודשיים אחר-כך נסעתי לבקר אותה. היא הייתה עדיין במחלקה הסגורה. ביקשה שאכתוב בשבילה תרגילים במתימטיקה. היא תמיד הייתה טובה בזה. רשמתי עשרה תרגילים ונתתי לה. היא אמרה: "למה תרגילים כל-כך מטומטמים? אתה לא יכול לחשוב על משהו מסובך יותר? אני הייתי הראשונה בכיתה במתימטיקה, תמיד היית טיפשה, איפה רוני?"
ביום שישי האחרון היא הגיעה הביתה לסופשבוע. בעלה של אשה אחרת מהמחלקה הביא אותה אלינו. ישבתי במטבח והכנתי לי כוס תה ולה עירבבתי ג'ין עם טוניק כמו שביקשה. שלוש גלולות המסתי בכוס שלה. שתי גלולות הרדמה וגלולה אחת לשינה מתוקה. לפני שנרדמה היא הספיקה לשמוע את התוצאות של המשחקים ולסמן בטופס של הטוטו אבל היא לא זכתה.
יש לי רק שאלה אחת אליכם.
תסתכלו עלי. איך אני נראה לכם? מה אתם חושבים עלי? אני נראה לכם רוצחת?

שואל השאלה:
זה מהמם תןדה רבה אבל

לצחוק בפראות
(אישה נכנסת ומדברת לקהל. לבוש נורמלי. יושבת על כסא גבוה, אם היא רוצה היא יכולה לקום מדי פעם.)
אני רוצה לדבר אתכם על החיים. פשוט יותר מדי קשה לחיות, לא? ולנסות לתפקד? וכל האנשים האלה שכל הזמן צריך להתמודד אתם. ניסיתי לקנות קופסת טונה בסופרמרקט, ואיזה איש אחד עמד בדיוק מול המדף של הקופסאות טונה, אז חיכיתי קצת שהוא יזוז, והוא לא זז הוא עמד שם והסתכל על הטונה, אבל זה לקח לו ממש המון זמן, הוא עמד שם וקרא את הרשימת מרכיבים על כל קופסא כאילו שהוא קורא איזה ספר, ספר די משעמם אם תשאלו אותי, אבל אף אחד כמובן לא שאל אותי. אז חיכיתי, די הרבה זמן, והוא לא זז, ואני לא יכולתי להגיע לטונה, וחשבתי שאולי אני פשוט אבקש ממנו לזוז, אבל הוא נראה לי כל כך אטום, שהוא לא הרגיש לבד שאני רוצה לעבור, שהתחלתי לפחד שזה לא יעזור, שזה בכלל לא יעזור לי אם אני אבקש ממנו כי הוא בטח יגיד לי משהו כמו "אני אזוז כשיבוא לי לזוז, יא נודניקית מכוערת". ואז מה הייתי עושה?
אז התחלתי לבכות מרוב ייאוש. בשקט, בשביל לא להפריע לאף אחד בסביבה, אבל למרות שיבבתי ברכות, האיש המטומטם הזה לא קלט שאני צריכה לעקוף אותו בשביל להגיע כבר לקופסת טונה המזדיינת, אנשים הם כל כך אטומים, אני שונאת אותם, אז הרמתי את היד והבאתי לו אגרוף על הראש בשיא הכוח וצרחתי: "אולי, בבקשה ממך, תזוז כבר, יא חתיכת חרא!"
והאיש נפל לרצפה ונראה הרוס לגמרי, ואיזה ילד בסביבה התחיל לבכות ואני עדיין בכיתי וכבר לא יכולתי לתאר לעצמי שום שימוש אפשרי בטונה הזאת עכשיו, אז צעקתי על הילד שיפסיק לבכות זה כבר משך אלי יותר מדי תשומת לב ורצתי החוצה וחשבתי לעצמי שאני אקח מונית ואסע למוזיאון, אני צריכה להיות מוקפת בתרבות כרגע, לא בטונה.
אבל אתם יודעים כמה שזה קשה לתפוס מונית בעיר הזאת

איזה מחזה זה?

לצחוק בפראות

עשיתי את המונולוג הזה לאודישן, מונולוג מצויין (קומי)

אם את לא מוצאת אני אשלח קישור

פסיכופתית- טונה, תסתכלו עליי
כועסת- התאונה, העלמה יוליה

שאת כותבת או צריכה מונולוגים?