היי, פעם ראשונה שאני כותבת אשמח אם תקראו ותגידו לי מה אתם חושבים תודה רבה

שואל השאלה:
נכנסתי לכיתה וכולם כבר ישבו במושבים שלהם.
"היי זיו" המחנכת שלי -טלי- אמרה לי. טלי נראית יחסית צעירה, לא יותר בת יותר מ30. "את יכולה לשבת ליד עדן, שם" היא הצביעה לי על שולחן בשורה אחת לפני אחרונה ליד החלון, עדן ישבה ליד החלון ואני באתי לשבת לידה. הלכתי בין השולחנות "שמנה" ילד זרק כשעברתי ליד השולחן שלו וכל הכיתה התחילה לצחוק. השפלתי את מבטי. הגעתי לשולחן שלי, עדן הייתה מרוכזת במשהו מחוץ לחלון, "היי" אמרתי בשקט בשביל הנימוס והתיישבתי. "אל תקשיבי לעידו הוא סתם מפגר" הנהנתי לעברה. "מה קורה כאן? מי אמר את זה?" שאלה המחנכת וכל הכיתה השתתקה. "אין מקום לאמירות כאלה בכיתה שמעתם?" כמה ילדים הנהנו והמורה התחילה בשיעור. לא הצלחתי לשמוע שום דבר ממה שאמרה. אני באמת שמנה? זה מה שאנשים רואים שהם מסתכלים עליי?
רק התחלנו וכבר באלי ללכת.
הצלצול הגיע מהר יותר משחשבתי וכולם חוץ מכמה ילדים יצאו, זו לא הייתה הפסקה גדולה. רק חמש דקות, כדי שנוכל להוציא את הציוד לשיעור הבא. מפני שהשיעור הבא היה גם שיעור עברית עם טלי נשארתי בכיתה.
כל שאר השיעורים עברו יחסית מהר, אולי בגלל שלא התרכזתי באף אחד מהם, והגיע הצלצול של סוף היום. ידעתי שערן בא לאסוף אותנו היום אז יצאתי וחייגתי אליו כדי לדעת אם הוא כבר הגיע. "היי" ערן ענה. "כבר הגעת?" שאלתי, "אני עוד דקה כאן. כבר סיימת?" שאל "כן" עניתי. "אריאל גם סיים עכשיו?" שאל ערן, "נראלי" עניתי. "תתקשרי אליו ותגידי לו שיצא בסדר?" שאל, "כן" אמרתי "ביי", "ביי".
ניתקתי לערן והתקשרתי לאריאל הטלפון צלצל שלוש פעמים לפני שאריאל ענה. "מה?" אמר אריאל. "סיימת? ערן פה" שאלתי אותו. "אה כן כן. אני בא." אמא אריאל "טוב ביי" אמרתי לו "ביי".
האוטו של ערן נעצר מולי ונכנסתי למושב מקדימה. בדיוק כשסגרתי את הדלת, אריאל נכנס למושב מאחורה. "היי. איך היה היום הראשון ללימודים?" שאל ערן את אריאל ואותי.
"תאמת שלי היה בסדר. הכרתי כמה חברה חדשים ו-" אריאל המשיך לספר איך היה היום שלו ואני שתקתי בזמן שהסתכלתי דרך החלון במבנים שחולפים על פנינו. "זיו" אמר ערן "מה?" עניתי, "איך לך היה היום?" שאל. השתתקתי. לא ידעתי מה לענות, לי לא היו חוויות כמו שלאריאל היו. הייתי כל היום בכיתה ולא הצלחתי להתרכז בכלום. כלום חוץ מהאמירה הזאת. אני יודעת שעדן אמרה לי לא להקשיב לו אבל לא הצלחתי. הוא כבר היה בראש שלי והוא לא יצא.
"זיו?" אמר ערן בטון קצת מודאג. "אה, כן. בסדר" אמרתי ועיניי התחילו להימלא דמעות. מצמצתי מהר כדי למחות אותן מעייני. "אוקיי" אמר.
כשהגענו הביתה עליתי ישר לחדר שלי ושם הסכמתי לעצמי לפרוץ בבכי שהחזקתי כל היום.
ניגשתי להסתכל על עצמי במראה.
הוא צודק. אני באמת שמנה, הבטן שלי גדולה מידי והירכיים שלי גדולות מידי והידיים שלי ואוף. הכל בי גדול מידי. מכוער מידי.
נשכבתי במיטה, סגרתי את האור, שמתי אוזניות והגברתי את המוזיקה על הכי חזק.
עצמתי עיניים והקשבתי למילים. אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל כנראה נרדמתי. קמתי, האוזניות כבר לא היו באוזני אז חיפשתי אותן ומצאתי אותן זורקות על המיטה. שמתי אותן בקופסא שלהן והרמתי את הטלפון כדי לראות מה השעה. השעה הייתה 14:30 בצהריים. אה, רק שעה וחצי. זה הרגיש יותר. הבטן שלי קרקרה אז קמתי מהמיטה לכיוון הדלת. כשעברתי ליד המראה הסתכלתי על עצמי "שמנה" הקול של עידו עבר בראשי. אולי אני אוותר על הארוחה הזאת? זו רק ארוחה אחת זה לא יפגע בי. חזרתי למיטה ופתחתי את הטלוויזיה. שמתי סדרה בנטפליקס.
התעוררתי מדפיקות על דלתי. כנראה שוב נרדמתי. "זיו? הכל בסדר?" ערן שאל מהצד השני של הדלת. "לא יצאת מהחדר מאז שהגענו אני ואריאל אוכלים ארוחת ערב את רוצה להצטרף?" שאל ערן. "לא" עניתי לו. "בטוחה? את לא אכלת היום כלום חוץ מהקערת דגנים בבוקר" ניסה שוב ערן. "אני לא מרגישה טוב." שיקרתי. "בסדר. אם תרצי להצטרף תרדי" אמר ערן "טוב, תודה" עניתי לו ושמעתי את צעדיו מתרחקים.

כמה דברים לא ברורים שאני חושבת שכדאי שתבהירי.
1. האם זה היום הראשון ללימודים? אם כן, כדאי שתצייני. אם לא, זה נשמע ככה כי המורה אומרת לה איפה לשבת. בדרך כלל פשוט יש מקומות קבועים.
2. זה המשך למשהו שכבר כתבת או קטע נפרד? כי זה לא היה כל כך ברור שערן ואריאל הם אחים מהקטע הזה. תצייני פעם אחת לפחות שהם אחים. דוג- "אחי ערן התקשר" לא צריך יותר מזה.
כשאת כותבת שיחה בים אנשים, תרדי שורה כשכל אחד מדבר, כך שיהיה לקוראים קל יותר לעקוב אחרי מי מדבר.
וכששתי אנשים מדברים לא צריך לשים את השם שלהם כל הזמן, רק מדי פעם.
ובשיחה תוסיפי גם תיאורים של הקול שלהם, הסביבה, שפת גוף שיתמוך במה שהם מרגישים.

ידעתי שערן בא לאסוף אותנו היום אז יצאתי מהמבנה כשילדים דוהרים מהכל עבר לחנייה, מחכים להוריהם. וחייגתי אליו כדי לדעת אם הוא כבר הגיע.
"היי" הוא ענה מיד.
"כבר הגעת?" שאלתי.
"אני עוד דקה כאן."
"כבר סיימת?" שאל.
(מדוע הוא שאל 'כבר'? אם הוא ציפה שהיא תסיים מאוחר יותר הוא לא היה נמצא שם כשהיה סיימה. ).
"כן" עניתי.
"אריאל גם סיים עכשיו?" שאל ערן,
"נראלי" עניתי.
"תתקשרי אליו ותגידי לו שיצא, בסדר?"
"כן"
"ביי".
התקשרתי לאריאל מיד, מקווה שיענה מהר. לא התחשק לי לעמוד שנייה אחת. הטלפון צלצל שלוש פעמים לפני הוא ענה. "מה?" אמר אריאל.
"סיימת? ערן פה" שאלתי אותו.
"אה? כן, כן. אני בא." אמר אריאל "טוב ביי"
"ביי".

זן רק דוגמה. אבל כדי להפוך דברים למעניינים יותר תפרטי על הרגשות שלה. כפי שהוספתי "לא התחשק לי לעמוד שנייה אחת" זה מראה שהיא לא מרגישה בנוח ורוצה להסתלק משם. תוסיפי את הצופה בה היא רואה את העולם שיעביר את התחושות שלה.

שואל השאלה:
לשאלה של אחד ושתיים
כן כן זה רק קטע מספר זה לא מתחיל ככה ברור שאני מסבירה את הכל ושזה היום הראשון ללימודים

שואל השאלה:
תודה רבה
תקשיבי את כותבת ממש מהמם באמת תודה!!

תודה3>
עוד משהו, זה נראה סיפור שמספר על התמודדות דל ילדה עם הצורה בה היא רואה את עצמה ועל החוסר ביטחון שלה. כדי לעזור למי שקורא להתחבר עליה, את צריכה לגרום לקוראים להבין אותה, להיכנס לראש שלה.
שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך לגבי הדמות בכל מצב: מה היא מרגישה? איך התחושות שלה משפיעות על הצורה בה היא רואה את העולם?
אהבתי את הקטע שהיא מתסכלת במראה ושומעת את הקול של ילד מהכיתה שלה. את יכולה לפתח את זה יותר. לדוג- בשיחות רגילות בגלל החוסר ביטחון שלה היא יכולה לפרש דברים רגילים לחלוטין לביקורת על הגוף שלה, וזה יעזור להבין איך היא מרגישה. למשל אחד האחים שלה ירצה לקחת ממנה אוכל ויגיד "את לא צריכה לסיים את כל זה" בצחוק, והיא תיפגע מזה כי היא חושבת שזו הערה על הגוף שלה ולא כמו הצורה שבה אח שלה תמיד צוחק. וזה יכול לגרום לקונפליקט מעניין.
עוד משהו- בהפסקה ובבית ספר בכללי, תתארי את החוסר ביטחון שלה. את יכולה להשתמש בשפת גוף. איך היא מצמקת את עצמה כדי להיראות "קטנה יותר". איך היא לובשת בגדים רחבים יותר כדי שלא יראו את הגוף שלה. את הקנאה שלה לאחרים. את האובססיה שלה לגוף שלה גם במצבים רגילים. למשל, היא רואה מעבר צר והיא אפילו לא צריכה לעבור בו, אבל עדיין עולות לה מחשבות כמו 'אני יותר מדי שמנה לעבור פה' וכו'.

שואל השאלה:
ואי תודה רבה!! לא חשבתי על זה