שונאת את החיים שלי שונאת!!

מתעללים בי בבית וגם בפנימייה,ותמיד התעללו בי,בפנימייה כולם שם הזוים ברמות,אין לי כמעט חברים,אין לי חיי חברה ותמיד הייתי בודדה,אין לי מקום אחר להיות חוץ מהפנימייה ובבית ובשניהם זוועה ברמות! המדריכים בפנימייה משחקים בי,מתנקלים עליי, והורסים אותי! מזניחים אותי גם שם וגם בבית,בבית אין לי חדר,אין לי בגדים,שנה שעברה היה לי רק 4 מכנסיים ששתיים מהם היו קטנים עליי,ושהייתי אומרת לעובדת סוצאלית שלי שאני צריכה לקנות בגדים כי חסר לי היא הייתה אומרת "נכון את באמת צריכה"מבלי לעשות שום דבר עם זה! אני לא יכולה לסתם ככה ללכת לקניון לקנות בגדים אני צריכה להתחנן חודשים בשביל שיקנו לי! כל הצוות שם פצועים במוח קשה מאוד,ועוד עובדים במקום עם ילדים בסיכון,הם לא יודעים איך לעבוד,יש פעמים שהמדריכים פשוט סתם צועקים עליינו,החבר היחדי שהיה לי עזב אותי ומסנן אותי ואני כל כל אהבתי אותו! הוא היחדי שהיה לו אכפת ממני,והמשפחה שלי מחטטת לי בדברים,מרכלת עליי,אני לא מרגישה עם המשפחה שלי בנוח,אמא שלי הזויה ברמות וגורמת לי לאי נוחות וכל מי שמזכיר לי אותה גם כן גורם לי לאי נוחות,אבא שלי פשוט ילד קטן,צועק עליי,מוציא עליי את החרא שלו,קורא לי בשמות,להורים שלי יש אינטיליגנציה רגישת של ילד בן 5,אח שלי שוביניסט,לא מכבד,מנצל,משפיל,וגם קורא לי בשמות,אחותי מאשימה אותי בכל דבר ורוצה לגרום לי להרגיש רע,אני באמת מרגישה שהחיים שלי לא הולכים להתקדם לשום מקום,פשוט גועל נפש מתמשך! כל פעם שאני רואה ילדים עם חיים נורמלים אני פשוט כלכל מקנאה ונהיית עצובה וחושבת "למה לי אין חיים רגילים? למה דווקא אני?" אני כל הזמן חושבת שלא מגיע לי כלום,לא מגיע לי אהבה,לא מגיע לי זוגיות,לא מגיע לי להיות מאושרת... ובאמת מה שאני רוצה זה לחיות חיים רגילים! באמת זה כל מה שאני מבקשת מה כבר כל כך קשה....): אני לא יכולה ללבוש בגדים קצרים או ללכת עם בגד ים כי אין לי מי ישלם לי על לייזר או שיקח אותי לרופא עור כי יש לי פריחה,באמת שאין לי עתיד,אני כמעט בטוחה בזה,ועל תגידו "שתהיה בת 18 אז תעבדי ותגורי לבד וזה..." כי כל שנות נעוריי עומד להיות פח זבל?! זה מיותר כלכך... זה לא שווה לחכות עד גיל 18 בזמן של חיי אני סובלת....
מאות:פריקה