מה הדעה שלכם על ההורים שלכם?

אחות בדם.

הם סבבה

גאה כל כך להיות הבת שלהם
הם אנשים מדהימים (שהם סובלים אותי)

תודה שהביאו אותי לחיים.

אני חושבת שאמא שלי לא התבגרה, היא נורא קטנונית ואפילו מעט סתומה
אבא שלי חכם נורא והוא בן אדם די יותר טוב מאמא
בסהכ אני סבבה איתם, מעדיפה את אבא שלי

שותפים בלב שלי הם

גאה בהם אוהב אותם הכי בעולם

אפילו שעברתי איתן חוויות לא ממש נעימות אני ממש שמח שיש לי אותם,הרבה ממי שאני היום והאופי שלי זה בזכותם אז תודה עליהם

מנייקים שנותנים לי ולאחיות שלי לחפש אפיקומן כמה שעות

הם יכולים להיות קצת דינוזאורים ולהאשים כל מה שקורה על הטלפון אבל אני חולה עליהם

הם דואגים יותר מידי

אני יותר ממאושרת שהיא אמא שלי. לא יכולתי לבקש טובה יותר.

מעדיפה שלא לשתף את הדעה שלי..

הדבר הכי טוב שיש לי בחיים עד 120 אמן

עייפים ממני.

אןהבת אןתם כמו שלא אוהבת אף אחד אחר

לא יכולתי לבקש יותר טוב, האנשים הכי יקרים לי

^^ריל הם אהובים עליי

אולי בזכותם אני פה אבל הם לא יודעים להיות הורים והם דפקו והרסו לי תחיים

וואלה מי שהם חושבים שאני כרגע? לדעתי הם מעריכים ואוהבים (לפחות אמא)
כשהם ידעו את הנטיה המינית שלי? רק אלוהים יודע

מאוהבתת
מה שכן אבא צריך ללמוד להראות רגשות כי......... כן
אבל סהכ אוהבת ומודה כל בוקר שקיבלתי אותם

לא הורים וואו...

אמא שלי מסכנה מאוד
אבוא שלי ארור בן שטן

^כיבוד הורים שמעת?

כיבוד ילדים שמעת?

אמא פסיכופטית היא כבר בת איזה מאתיים ולא נרגעת מלהרוס אותי

תודה ששאלת אשמח לפרוק לא מעניין אותי אם תקרא או לא אל תרגיש צורך. זה בשבילי. אז אמא חולת נפש במובן הכי מילולי של זה שבלתי אפשרי לחיות בסביבתה מניה דיפרסיה דיכאון הפרעות עצבים זה לא נעים. והשני מניאק עם חמישה ילדים שלעולם לא יקבל ממני את הזכות לתואר אבא. לא שמחה שהם ההורים שלי, אני יודעת שהם מחבבים אותי אבל הם נזכרו להראות לי את זה מאוחר מידי ורק אחרי שהם הבינו שהם איבדו אותי. אחרי הזנחה ואחרי אלימות וריבים קולניים ויחס קשה ואחרי הרבה הרבה כאב שעברתי בגללם הם חצופים מספיק לנסות להראות לי אהבה ולשקם קשר שאף פעם לא היה קיים ולהגיד לי שהם אוהבים אותי. אבל ממשיכים עם דפוסים ילדותיים ופוגעניים במקביל אפילו לא נותנים לי הזדמנות להאמין בשינוי. הם אומרים שהם אוהבים אותי אבל ממשיכים לפגוע בהתנהגות שלהם. אז אני שונאת אותם כי הם טיפשים חולי נפש עם בעיות עצבים שחשבו שחמישה ילדים זה רעיון הגיוני כי הם דתיים ומטומטמים אז ילדים זה טוב אפילו שאין להם משאבים רגשיים או כלכליים או אפילו רצון לגדל אותם. אז גדלתי בבית מפחיד עם הורים מזניחים עם בעיות עצבים עם הורים שלא עומדים לצידי, שאני מפחדת לפנות אליהם כשיש בעיה ובטח שאם אין בעיה ואם פניתי אז לא באמת אקבל עזרה. הורים שלא נתנו לי חום או תשומת לב עד היום שעזבתי אותם. אני שונאת אותם, אבל גם מרחמת עליהם. שהם כלכך חארות וכלכך מרוכזים בעצמם וכלכך טיפשים ואלימים שהם לא מבינים את גודל ההשלכות הנפשיות שהם גרמו לכל הילדים בבית שלהם. זה עצוב. החיים שלהם עצובים ואני מרחמת עליהם אבל לא מספיק כדי לסלוח ובטח שלא להצדיק את כל הכאב שנגרם לי מהם. הדעה שלי עליהם היא שהם שתי מסכנים חסרי תקנה חשוכי מרפא שגורלם למות לבד בבית חשוך עם חתול ששונא אותם. אבל יש בי חלק שמודה להם על מה שהם כן עשו, כי זה לא אפס וזה לא נמחק. אני פשוט תמיד אשאל את עצמי אם זה כי היה להם אכפת או שהם פחדו מהרווחה. לא הרגשתי שאכפת להם. אבל הייתי ילדה. ולא אוכל לסמוך עליהם מספיק כי אני לא רוצה לתת להם עוד הזדמנות לאכזב. אני לא רוצה להכיל אכזבה נוספת. אני חושבת שההורים שלי הם אכזבה והם לא גאים בי כי אני גנים של שתי דפוקים בראש ויצאתי לא פחות דפוקה. אנחנו משפחה אכזבה, ועדיף לי רחוק מהם

אבא נהדר למרות שיש לו קצת בעיות עצבים (לכולם יש חסרונות ובסך הכל הוא נהדר )
ואמא ככה ככה שמרוכזת בעצמה ובכאב שלה ומתעלמת משלי עד שאני מתחילה לבכות ולאבד את זה

^^^האנונימית האחרונה
גם אני קראתי הכל
וגם אני, באיזשהו מקום, יכול להזדהות לצערי



בחוויה האישית שלי:
ואני מבקש מראש, מי שהחוויה שלו עם ההורים היא טובה, שיעשה לי ולעצמו טובה ושלא יקרא את זה. באמת שאין שום סיבה.

אמא שאכפת לה רק מעצמה, רואה רק את עצמה ואת הצרכים והרצונות שלה, מניפולטיבית מאוד. עובדת בעבודה שקשורה בחינוך והוראה, אז היא חושבת שזה נותן לה את הלגיטימציה לא להיות פנויה לילדים שלה בכל שעות היממה, כי הרי "צריכים אותי בעבודה כל הזמן, גם כשאני בבית". תמיד יש הרגשה שמה שהיא מציגה כלפינו בבית זה דמות שונה לחלוטין ממה שהיא מציגה כלפי הקולגות שהיא עובדת איתן וגם כלפי סתם אנשים ברחוב. לפעמים היא יכולה סתם לראות מישהו ברחוב שמבקש ממנה/באופן כללי מאנשים ברחוב עזרה במשהו (לדוגמה "סליחה, אתם יודעים איפה עוצר קו 5?"), אז היא יכולה לפעמים לענות בצורה כל כך נחמדה, שבבית פשוט אין שום סיכוי שככה היא הייתה מדברת. והכי עצוב, זה שככה היא מדברת תמיד. רק בבית לא. ורואים עליה שהיא מרגישה בנוח בבית, ובחוץ זה איפה שלא נוח לה. כלומר היא פשוט צבועה בסיטואציות האלה. זה מוציא אותי מדעתי. ויותר מזה - היא גם אחרי זה לפעמים תפנה אלינו (אליי ואל אחי), ותגיד לנו "ככה, צריך לעזור לאנשים"!!! וכל פעם שהיא אומרת את זה, אני פשוט חסר מילים. בא לי להעיף לה לפעמים סטירה מצלצלת כזאת, שתעיף אותה לקיבינמט.

אבא לא מתפקד בכל המובנים - אלים רגשית/נפשית ולפעמים גם מילולית, לא מתקשר כמו שצריך עם אף אחד מאתנו, וכשמתקשר אז זה לרוב יוצא בצעקות או בדרישות ולא בשיחה נורמלית/בקשות. בשנה האחרונה הקשר שלי איתו הלך והתרחק, בעקבות החלטה שלקחתי לפני שנה שאני פשוט מספיק לדבר איתו לגמרי. והיום אני באמת לא מדבר איתו שום מילה, גם לא בוקר טוב - לילה טוב, וגם לא מסתכל עליו. למה קיבלתי את ההחלטה הזאת? כי כל דבר קטן וכל פעולה שהייתי עושה בבית בנוכחותו (כשהוא נמצא בבית), אני הרגשתי שאני תחת ביקורת כל הזמן, שמישהו בודק אותי. ועכשיו אני כאילו פשוט מתעלם ממנו לחלוטין. וכן, האמת שזה עוזר קצת. קצת-הרבה. וזה שווה את זה.