7 תשובות
ואף אתה הקהה את שניו
מה פשר הביטוי ומדוע דווקא שניו?
ראיתי מבארים, שבסופו של דבר המטרה הכללית אינה להשפיל את הרשע סתם, אלא להחזירו למוטב. וזהו להקהות את שיניו, את החדות והעוקץ שבו, אך לא אותו עצמו. יש להכות את העוקץ כדי לגלות לבסוף את הפנימיות החבויה.
ויש לכך רמז יפה על דרך הגימטריה. אם מחשבים את הגימטריה של המילה רשע (570) ומפחיתים ממנה את המילה שניו (366), מתקבל בגימטריה צדיק (204). כי הרעיון הוא להקהות את שניו של הרשע על מנת להגיע לתוצאה של צדיק.
מה פשר הביטוי ומדוע דווקא שניו?
ראיתי מבארים, שבסופו של דבר המטרה הכללית אינה להשפיל את הרשע סתם, אלא להחזירו למוטב. וזהו להקהות את שיניו, את החדות והעוקץ שבו, אך לא אותו עצמו. יש להכות את העוקץ כדי לגלות לבסוף את הפנימיות החבויה.
ויש לכך רמז יפה על דרך הגימטריה. אם מחשבים את הגימטריה של המילה רשע (570) ומפחיתים ממנה את המילה שניו (366), מתקבל בגימטריה צדיק (204). כי הרעיון הוא להקהות את שניו של הרשע על מנת להגיע לתוצאה של צדיק.
כידוע אחד מענייני פסח הוא היציאה לחירות של עם ישראל, וזהו אחד משמותיו של החג - "חג החירות".
צריך לשאול לכאורה למה בחג שמסמל עניין של חירות יש הגבלות כ"כ חמורות בענייני החמץ? ולמה לעומת זאת בפורים שהיה לא מזמן הכול משוחרר, יש כמה אוכל שרוצים ו- "השתייה כדת אין אונס"?
כדי לענות על השאלה נקדים ונאמר שאנו רואים לאורך ההיסטוריה בגאולות של עם ישראל שבכל פעם יש 2 גואלים מרכזיים: ביציאת מצרים אלו משה ואהרן, בפורים מרדכי ואסתר ובגאולה העתידה בע"ה אלו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, אבל למה? ומה כל אחד מהם מבטא?
אם נסתכל על תכונותיהם של המנהיגים הללו נראה שחלקם מבטאים את האמת הברורה, יש אמת וצריך לדבוק בה בכל מחיר - משה, שהגמרא אומרת עליו שגישתו הייתה "יקוב את הדין את ההר", ומרדכי שעומד על שלו ולא כורע ומשתחווה להמן בשום פנים ואופן ואפילו שבכך הוא מעמיד את כל עם ישראל בסכנה.
לעומתם, אהרן שרודף שלום ואוהב שלום ומעורב עם הבריות, ואסתר שנכנסת לתוך בית המלך ואומרת למרדכי "לך כנוס את כל היהודים וכו'".
ברור שכל אחד מהם לא יכול בלי השני, החיבור המושלם הוא חיבור של האמת והשלום על אף שלכאורה שניהם מנוגדים זה אל זה, וכך זכריה מנבא שיהיה לאחר הגאולה השלמה - "כה אמר ה' צבאו-ת צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו".
על פי פירושים שונים אותו דבר מסמלים משיח בן יוסף, שתפקידו בגאולת הגוף, ומשיח בן דוד שתפקידו בגאולת הרוח.
אם כך אנחנו רואים שיש שתי מגמות מרכזיות בתהליך הגאולה - מגמת הגוף ומגמת הנפש.
פסח הוא החג שפותח את השנה ומסמל את תחילת התהליך. לכן בהתחלה יש מגבלות על הגוף כי הנפש צריכה להזדכך וכרגע הגוף מפריע לנפש לזכך את עצמה ולצאת לחירות האמיתית שלה, לכן צריך "לנטרל" את הגוף. כידוע החמץ שתופח מסמל את היצר הרע, לכן אנו נמנעים מלאוכלו. לעומת זאת פורים שהוא החג האחרון בשנה מסמל את סוף התהליך, בו אין צורך יותר במגבלות. כעת אנחנו רוצים לעלות למדרגה של שלימות שכוללת את התעלות הנפש דווקא על ידי "שחרור" הגוף ו- "נטרול" השכל, בצורה של שתיית היין בקדושה שמגלה את המדרגה הגבוהה ביותר בנפש.
פסח הוא הלידה של עם ישראל, בפסח אנחנו נולדים מחדש. עם ישראל היה צריך לרדת למצרים כדי לגדל ולהצמיח שם את הזרע שנקרא עם ישראל לקראת הנביטה והצמיחה שלו. את ההגדה אנחנו פותחים בגנות ומסיימים בשבח, כי כולה תהליך אחד גדול. ההתחדשות תוכל לבוא לידי ביטוי רק כאשר ביערנו והסרנו מעלינו את כל החמץ שמעכב אותנו. בע"ה שנזכה לבערו ומתוך כך להתחדש ולזכות לאור הגדול שיופיע עלינו כל השנה. בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. חג שמח (:
צריך לשאול לכאורה למה בחג שמסמל עניין של חירות יש הגבלות כ"כ חמורות בענייני החמץ? ולמה לעומת זאת בפורים שהיה לא מזמן הכול משוחרר, יש כמה אוכל שרוצים ו- "השתייה כדת אין אונס"?
כדי לענות על השאלה נקדים ונאמר שאנו רואים לאורך ההיסטוריה בגאולות של עם ישראל שבכל פעם יש 2 גואלים מרכזיים: ביציאת מצרים אלו משה ואהרן, בפורים מרדכי ואסתר ובגאולה העתידה בע"ה אלו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, אבל למה? ומה כל אחד מהם מבטא?
אם נסתכל על תכונותיהם של המנהיגים הללו נראה שחלקם מבטאים את האמת הברורה, יש אמת וצריך לדבוק בה בכל מחיר - משה, שהגמרא אומרת עליו שגישתו הייתה "יקוב את הדין את ההר", ומרדכי שעומד על שלו ולא כורע ומשתחווה להמן בשום פנים ואופן ואפילו שבכך הוא מעמיד את כל עם ישראל בסכנה.
לעומתם, אהרן שרודף שלום ואוהב שלום ומעורב עם הבריות, ואסתר שנכנסת לתוך בית המלך ואומרת למרדכי "לך כנוס את כל היהודים וכו'".
ברור שכל אחד מהם לא יכול בלי השני, החיבור המושלם הוא חיבור של האמת והשלום על אף שלכאורה שניהם מנוגדים זה אל זה, וכך זכריה מנבא שיהיה לאחר הגאולה השלמה - "כה אמר ה' צבאו-ת צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו".
על פי פירושים שונים אותו דבר מסמלים משיח בן יוסף, שתפקידו בגאולת הגוף, ומשיח בן דוד שתפקידו בגאולת הרוח.
אם כך אנחנו רואים שיש שתי מגמות מרכזיות בתהליך הגאולה - מגמת הגוף ומגמת הנפש.
פסח הוא החג שפותח את השנה ומסמל את תחילת התהליך. לכן בהתחלה יש מגבלות על הגוף כי הנפש צריכה להזדכך וכרגע הגוף מפריע לנפש לזכך את עצמה ולצאת לחירות האמיתית שלה, לכן צריך "לנטרל" את הגוף. כידוע החמץ שתופח מסמל את היצר הרע, לכן אנו נמנעים מלאוכלו. לעומת זאת פורים שהוא החג האחרון בשנה מסמל את סוף התהליך, בו אין צורך יותר במגבלות. כעת אנחנו רוצים לעלות למדרגה של שלימות שכוללת את התעלות הנפש דווקא על ידי "שחרור" הגוף ו- "נטרול" השכל, בצורה של שתיית היין בקדושה שמגלה את המדרגה הגבוהה ביותר בנפש.
פסח הוא הלידה של עם ישראל, בפסח אנחנו נולדים מחדש. עם ישראל היה צריך לרדת למצרים כדי לגדל ולהצמיח שם את הזרע שנקרא עם ישראל לקראת הנביטה והצמיחה שלו. את ההגדה אנחנו פותחים בגנות ומסיימים בשבח, כי כולה תהליך אחד גדול. ההתחדשות תוכל לבוא לידי ביטוי רק כאשר ביערנו והסרנו מעלינו את כל החמץ שמעכב אותנו. בע"ה שנזכה לבערו ומתוך כך להתחדש ולזכות לאור הגדול שיופיע עלינו כל השנה. בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. חג שמח (:
כך משהו טוב *פסח* פורים,סוכות,חנוכה
*''חג הפסח"*
מחר בלילה כולנו נסב יחדיו כל עם ישראל לליל הסדר, ליל הסדר הוא ציון של יציאתנו מגלות לגאולה.
*בשלבי הסדר, טמונות תובנות עמוקות על מהי הדרך של כל אחד מאיתנו לצאת מגלות לגאולה.*
*קדש:* המשמעות של לקדש היא ''לייחד'', בשלב הראשון צריך לקחת הפסקה מכל הסחות הדעת ולהתמקד בתהליך שלפנינו.
*רחץ:* לאחר שהקדשנו זמן, עלינו ''לרחוץ'', את נפשנו מכל הדברים השלילים הקיימים בנו.
*כרפס:* בשלב הזה אנו לוקחים ירק וטובלים אותו במים. הירק מסמל את גוף האדם, שנוצר מן העפר כמו הירק. והמים מסמלים את התורה שהרי ''אין מים אלה תורה'', אנו צריכים להטביל את עצמנו בתורה. בעשיית טוב.
*יחץ:* בשלב זה חוצים את המצה. זה מסמל על כך שהאדם צריך להכיר בשבריריתו, בכך שהוא לא שלם, שיש בו מקומות שבורים, הכרה זו שוברת את הגאווה ומביאה ענווה לאדם שמאפשרת להתקדם במסע שלו.
*מגיד:* קריאת ההגדה. תעבור על חייך, תזכר ביכולות שלך, במסע שעברת, ובכל ההצלחות שעברת בדרך (עם הכישלונות כבר השלמת ביחץ), וכך תוכל להכיר במעלות שלך בצורה אמיתית ופנימית.
*רחצה:* לאחר המגיד, והכרת הטוב הקיים בנו ייתכן שההכרה במעלות עצמנו תיצור בנו גאווה, ולכן שוב צריך לרחוץ את עצמנו, הפעם בצורה גבוהה ורוחנית יותר שלא ישאר אפילו שמץ גאווה.
*מוציא:* מברכים את הקב''ה על המצה, צריך להודות לבורא על כל הטוב שהוא נתן לנו ועל כל ההצלחות שלנו.
*מצה:* מצה זה בצק שלא טפח, התפיחה מרמזת על גאווה והתנשאות. לאחר ההודאה להקב''ה על הטוב נוצרת בנו ענווה פנימית אנחנו נהיים ''מצה''.
*מרור:* בעל התניא כותב שמרור מרמז על מידת הרחמים, היכולת להיות אמפתי ולהרגיש במרירות של אדם אחר. כאשר אנחנו בענווה, ולא מונחים בעצמנו, אנחנו יכולים באמת להכיר בכאב של אדם אחר.
את המרור מטבילים בחרוסת, האמפתיה שלנו צריכה להוביל אותנו להמתיק את הכאב של השני, על ידי עידוד ותמיכה.
*כורך:* בזמן בית המקדש, בכורך היו מערבבים את קרבן הפסח (-בשר כבש), עם מצה, ומרור.
זה רומז על חיינו, שמורכבים ממרירות (מרור), תענוג (בשר), וסתמיות (מצה).
בשלב הזה אנחנו יכולים להסתכל על העבר שלנו, ולהבין איך כל מרכיבי חיינו גם הקשים וגם אלה שנראו לנו לא משמעותים הובילו אותנו למקום שבו אנו נמצאים היום.
*שולחן עורך:* בסעודה יושבים בני המשפחה באחדות, המדד האמיתי לכך שאני אכן עברתי תהליך ואני נמצא בגאולה עם עצמי, היא היכולת לשבת עם אדם שני באחדות מלאה ובלא שום תחושת נפרדות.
*צפון:* צפון מלשון נסתר, נעלם, לאחר שתיקנו בעצמנו את כל הכוחות הגלוים והידועים לנו, צריך להמשיך לעבוד ולתקן את ה''שלדים בארון'', את המקומות בתוכנו שפחדנו לגעת בהם.
ויחד עם זה לגלות את הכוחות העמוקים הטמונים בנו.
*ברך:* הכרת הטוב, שמסתכלים בצורה מלאה על חיינו, ניתן באמת להכיר טוב לבורא על הטוב שנתן לנו.
*הלל:* בנוסף להכרת הטוב הכללית, צריך להלל ולהודות את הקב''ה על כל טובה וטובה שהגיע לנו.
*נרצה:* אחרי שעברנו את כל השלבים האלה, עבודתנו שלמה ומושלמת, ונרצית כלפי הקב''ה.
נקודה נוספת היא, שבסופו של דבר גם אם לא הצלחנו לצלוח את כל השלבים כמו שצריך, תמיד בסוף יגיע ה''נרצה'', הקב''ה יקבל אותנו באהבה ובשמחה.
*לזכות עם ישראל, שנזכה עוד הפסח הזה לשבת כולנו יחדיו בבית המקדש יחד עם מלך המשיח!*
מחר בלילה כולנו נסב יחדיו כל עם ישראל לליל הסדר, ליל הסדר הוא ציון של יציאתנו מגלות לגאולה.
*בשלבי הסדר, טמונות תובנות עמוקות על מהי הדרך של כל אחד מאיתנו לצאת מגלות לגאולה.*
*קדש:* המשמעות של לקדש היא ''לייחד'', בשלב הראשון צריך לקחת הפסקה מכל הסחות הדעת ולהתמקד בתהליך שלפנינו.
*רחץ:* לאחר שהקדשנו זמן, עלינו ''לרחוץ'', את נפשנו מכל הדברים השלילים הקיימים בנו.
*כרפס:* בשלב הזה אנו לוקחים ירק וטובלים אותו במים. הירק מסמל את גוף האדם, שנוצר מן העפר כמו הירק. והמים מסמלים את התורה שהרי ''אין מים אלה תורה'', אנו צריכים להטביל את עצמנו בתורה. בעשיית טוב.
*יחץ:* בשלב זה חוצים את המצה. זה מסמל על כך שהאדם צריך להכיר בשבריריתו, בכך שהוא לא שלם, שיש בו מקומות שבורים, הכרה זו שוברת את הגאווה ומביאה ענווה לאדם שמאפשרת להתקדם במסע שלו.
*מגיד:* קריאת ההגדה. תעבור על חייך, תזכר ביכולות שלך, במסע שעברת, ובכל ההצלחות שעברת בדרך (עם הכישלונות כבר השלמת ביחץ), וכך תוכל להכיר במעלות שלך בצורה אמיתית ופנימית.
*רחצה:* לאחר המגיד, והכרת הטוב הקיים בנו ייתכן שההכרה במעלות עצמנו תיצור בנו גאווה, ולכן שוב צריך לרחוץ את עצמנו, הפעם בצורה גבוהה ורוחנית יותר שלא ישאר אפילו שמץ גאווה.
*מוציא:* מברכים את הקב''ה על המצה, צריך להודות לבורא על כל הטוב שהוא נתן לנו ועל כל ההצלחות שלנו.
*מצה:* מצה זה בצק שלא טפח, התפיחה מרמזת על גאווה והתנשאות. לאחר ההודאה להקב''ה על הטוב נוצרת בנו ענווה פנימית אנחנו נהיים ''מצה''.
*מרור:* בעל התניא כותב שמרור מרמז על מידת הרחמים, היכולת להיות אמפתי ולהרגיש במרירות של אדם אחר. כאשר אנחנו בענווה, ולא מונחים בעצמנו, אנחנו יכולים באמת להכיר בכאב של אדם אחר.
את המרור מטבילים בחרוסת, האמפתיה שלנו צריכה להוביל אותנו להמתיק את הכאב של השני, על ידי עידוד ותמיכה.
*כורך:* בזמן בית המקדש, בכורך היו מערבבים את קרבן הפסח (-בשר כבש), עם מצה, ומרור.
זה רומז על חיינו, שמורכבים ממרירות (מרור), תענוג (בשר), וסתמיות (מצה).
בשלב הזה אנחנו יכולים להסתכל על העבר שלנו, ולהבין איך כל מרכיבי חיינו גם הקשים וגם אלה שנראו לנו לא משמעותים הובילו אותנו למקום שבו אנו נמצאים היום.
*שולחן עורך:* בסעודה יושבים בני המשפחה באחדות, המדד האמיתי לכך שאני אכן עברתי תהליך ואני נמצא בגאולה עם עצמי, היא היכולת לשבת עם אדם שני באחדות מלאה ובלא שום תחושת נפרדות.
*צפון:* צפון מלשון נסתר, נעלם, לאחר שתיקנו בעצמנו את כל הכוחות הגלוים והידועים לנו, צריך להמשיך לעבוד ולתקן את ה''שלדים בארון'', את המקומות בתוכנו שפחדנו לגעת בהם.
ויחד עם זה לגלות את הכוחות העמוקים הטמונים בנו.
*ברך:* הכרת הטוב, שמסתכלים בצורה מלאה על חיינו, ניתן באמת להכיר טוב לבורא על הטוב שנתן לנו.
*הלל:* בנוסף להכרת הטוב הכללית, צריך להלל ולהודות את הקב''ה על כל טובה וטובה שהגיע לנו.
*נרצה:* אחרי שעברנו את כל השלבים האלה, עבודתנו שלמה ומושלמת, ונרצית כלפי הקב''ה.
נקודה נוספת היא, שבסופו של דבר גם אם לא הצלחנו לצלוח את כל השלבים כמו שצריך, תמיד בסוף יגיע ה''נרצה'', הקב''ה יקבל אותנו באהבה ובשמחה.
*לזכות עם ישראל, שנזכה עוד הפסח הזה לשבת כולנו יחדיו בבית המקדש יחד עם מלך המשיח!*
אם אין אני לי, מי לי?
וכשאני לעצמי, מה אני?
ואם לא עכשיו, אימתי?
וכשאני לעצמי, מה אני?
ואם לא עכשיו, אימתי?
דבר תורה לערב פסח (בשאלת חירות)
הערב אנחנו יושבים סביב השולחן כדי לספר את יציאת מצריים ולקיים את המצווה של והגדת לבנך, ואנחנו גם חוגגים את היציאה שלנו מעבדות לחירות. בגמרא נחלקו על חובת ההסבה: יש אומרים שצריך להסב בשתי כוסות ראשונות, ויש אומרים שצריך להסב בשתי כוסות אחרונות. עיקר המחלוקת היא מתי יצאנו לחירות: האם בשתי הכוסות הראשונות, שאז מספרים על היציאה מעבדות לחרות, או בשתי האחרונות, שאז כבר סיפרנו על היציאה לחירות ואנחנו בעצם מממשים את החירות שלנו, אבל בשתי הראשונות אנו עדיין נמצאים בעבדות. לבסוף הגמרא אומרת שמספק צריך להסב בכולם, וכך אנחנו עושים.
מהי החירות שזכינו לה ביציאת מצרים?
להלן נביא שני פירושים למושג חירות, אחד של הרב קוק והשני של הרב ברנדס.
הרב קוק כותב בספר עולת ראיה שיש שני סוגים של חירות: חירות הגוף וחירות הנשמה. חירות הגוף משמעותה חירות מכל שיעבוד זר, וחירות הנשמה משמעותה חירות הרוח מכל דבר שעלול להסיט אותו מדרכו. החמץ מסמל את המעכב של החירות. הרב קוק מדגיש שאפשר להיות עבד אבל עם רוח של חירות, ואפשר להיות בן חורין עם רוח של עבדות. לפי הרב קוק מי שחופשי זה לא מי שעושה מה שהוא רוצה אלא מי שמצליח לגלות את העצמיות האמיתית שלו, כלומר צלם האלהים שלו. בשביל זה צריך "ביעור חמץ", כשהחמץ מסמל את מה שעוצר אותנו מלהגיעה לחירות האמיתית שלנו.
הרב ברנדס כותב שלפי פשטי הכתובים היציאה ממצרים היא לא מעבדות לחירות אלה מעבדות לעבדות. כלומר עם ישראל לא יצא ממצרים כדי לעשות מה שהוא רוצה הוא יצא ממצרים כדי לעבוד את ה' במדבר. הרב ברנדס מוכיח את דבריו בכך שהמילה חירות או חופש אינה מופיעה בכלל בסיפור יציאת מצרים, רק בדברי חכמים. לפי דבריו זה לא סתם, התורה בכוונה לא משתמשת במילה חירות או חופש כדי להדגיש שמטרת היציאה ממצרים היא לעבוד את ה' ולכן אנחנו יוצאים מעבדות לעבדות.
הרב ברנדס לא עונה על השאלה מהי חירות, ומדוע חכמים קוראים ליציאת מצרים זמן חירותינו. כנראה שהתשובה לכוונת חכמים דומה למה שכתב הרב קוק, שדווקא עבודת ה' היא זו שמביאה לחירות אמיתית ולא חירות מזויפת.
לסיכום, המילה חירות יכולה להתפרש בהרבה דרכים, אבל בסופו של דבר אנחנו עדיין עובדים את ה' והחירות האמיתית שלנו היא מציאת הצלם האלוקי שבתוכנו, דרך עבודת ה'.
(מקורות:
הרב קוק עולת הראיה ב'
הרב יהודה ברנדס "יציאה לחירות או לעבדות)
הערב אנחנו יושבים סביב השולחן כדי לספר את יציאת מצריים ולקיים את המצווה של והגדת לבנך, ואנחנו גם חוגגים את היציאה שלנו מעבדות לחירות. בגמרא נחלקו על חובת ההסבה: יש אומרים שצריך להסב בשתי כוסות ראשונות, ויש אומרים שצריך להסב בשתי כוסות אחרונות. עיקר המחלוקת היא מתי יצאנו לחירות: האם בשתי הכוסות הראשונות, שאז מספרים על היציאה מעבדות לחרות, או בשתי האחרונות, שאז כבר סיפרנו על היציאה לחירות ואנחנו בעצם מממשים את החירות שלנו, אבל בשתי הראשונות אנו עדיין נמצאים בעבדות. לבסוף הגמרא אומרת שמספק צריך להסב בכולם, וכך אנחנו עושים.
מהי החירות שזכינו לה ביציאת מצרים?
להלן נביא שני פירושים למושג חירות, אחד של הרב קוק והשני של הרב ברנדס.
הרב קוק כותב בספר עולת ראיה שיש שני סוגים של חירות: חירות הגוף וחירות הנשמה. חירות הגוף משמעותה חירות מכל שיעבוד זר, וחירות הנשמה משמעותה חירות הרוח מכל דבר שעלול להסיט אותו מדרכו. החמץ מסמל את המעכב של החירות. הרב קוק מדגיש שאפשר להיות עבד אבל עם רוח של חירות, ואפשר להיות בן חורין עם רוח של עבדות. לפי הרב קוק מי שחופשי זה לא מי שעושה מה שהוא רוצה אלא מי שמצליח לגלות את העצמיות האמיתית שלו, כלומר צלם האלהים שלו. בשביל זה צריך "ביעור חמץ", כשהחמץ מסמל את מה שעוצר אותנו מלהגיעה לחירות האמיתית שלנו.
הרב ברנדס כותב שלפי פשטי הכתובים היציאה ממצרים היא לא מעבדות לחירות אלה מעבדות לעבדות. כלומר עם ישראל לא יצא ממצרים כדי לעשות מה שהוא רוצה הוא יצא ממצרים כדי לעבוד את ה' במדבר. הרב ברנדס מוכיח את דבריו בכך שהמילה חירות או חופש אינה מופיעה בכלל בסיפור יציאת מצרים, רק בדברי חכמים. לפי דבריו זה לא סתם, התורה בכוונה לא משתמשת במילה חירות או חופש כדי להדגיש שמטרת היציאה ממצרים היא לעבוד את ה' ולכן אנחנו יוצאים מעבדות לעבדות.
הרב ברנדס לא עונה על השאלה מהי חירות, ומדוע חכמים קוראים ליציאת מצרים זמן חירותינו. כנראה שהתשובה לכוונת חכמים דומה למה שכתב הרב קוק, שדווקא עבודת ה' היא זו שמביאה לחירות אמיתית ולא חירות מזויפת.
לסיכום, המילה חירות יכולה להתפרש בהרבה דרכים, אבל בסופו של דבר אנחנו עדיין עובדים את ה' והחירות האמיתית שלנו היא מציאת הצלם האלוקי שבתוכנו, דרך עבודת ה'.
(מקורות:
הרב קוק עולת הראיה ב'
הרב יהודה ברנדס "יציאה לחירות או לעבדות)
חג שמח❤