אני שונאת גברים אבל גם נמשכת אליהם ואני מרגישה כאילו אני חייבת לבחור בין להקשיב לעצמי ובין לנהוג לפי הטבע האנושי שלי

אני מרגישה שבגלל טראומות המשיכה שלי היא לא מתוך אהבה אלא מתוך מין חולניות כזאתי, אפילו רצון לפגוע בעצמי, ואולי עצם הסרבנות שאני מרגישה למשיכה, מפה מגיעה החולניות והפגיעה, מכך שאני לא יכולה להביא את עצמי להכיל את הרגשות שלי
ומכאן מגיע לי הספק, כי אני עצמי פוחדת פחד מוות מגברים, ויש לי סובות טובות לכך, ולכן אני לא יכולה להתעלם מאיך שאני פגומה. ואני גם לא רוצה לעשות זאת, אבל מה שאני כן רוצה זה לאהוב, ולהיות אהובה, ולא מתוך רצון להחריב ולהרע אלא מתוך אהבה אמיתית, אבל איך אני יכולה לעשות את זה לעצמי?
אחרי כל מה שעברתי? כשככה אני מרגישה, בתוך תוכי? איזה מין יצור היה פשוט נותן את עצמו ככה! ועוד הישר אל תוך ידיים שהלקו אותו בצורה כו מזעזעת רק לפני זמן כו קצר! איך אני יכולה אפילו לחשוב על זה??
כל מה שאני מצליחה לראות כשאני מסתכלת על גברים זה פחד עמוק וטהור כזה, שגורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה, דוברת בתחנונים אל זאב גדול ורשע, ספק שבכלל יקשיב ויבין, ספק שיתן להם חשיבות, אך על כל מקרה לא יעצור משום סיבה שהיא, אלמלא היה בא צייד ומבקע את ראשו, והוא הצייד, הוא בכלל מחזיק בחולי מסוג אחר, רע במידות שונות
אבל- האם לא מגיע לי לאהוב? ומי בכלל אמר שכך יתנהגו בי הגברים? וזה לא כבר שווה לנסות? כי אם כבר לא לאהוב, אז לכי גם את ותתAבדי, כי אז את נתת לחיים לנצח במלחמת ההתשה, ואין כבר תקווה להמשך, אז סיימי כבר עכשיו וזהו
אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה חזק יותר ויותר לגבי זה כל יום שעובר. האם עדיף לי ללכת לפי הצרכים שלי, לפי הידע ולפי הרגש, או לשאוף ולאהוב? ומה פסול בלחיות לפי מה שאת יודעת? בכלל, מי לא חי ככה? ואם כבר, ככה כשאני מודעת לעצמי ולטבע שלי, עכשיו איך אני חיה? זה חיים בכלל? כשהם ככה מתנגדים ואין לי כבר את הבטחון לבחור? ובסוף עוד אני אשאר בלי כלום, אבל איך בכלל אפשר לבגוד באחד מאלו? שכן אלה הם אבני הבסיס של הזהות שלי ובגידה באחד תהיה בגידה בשני תהיה בגידה בעצמי? אני לא מציבה את התקוות שלי בסטיפס לתשובה, סתם פורקת קצת, ואלי מישהי תוכל להזדהות ואני אדע שאולי זה לא פגם אישי