פריקה, כנסו בבקשה...

נגמרו לי מילים... אני לא יכולה לתאר את מה שאני מרגישה עכשיו... אני מרגישה שאיבדתי את הדרך שלי, אני כבר לא הילדה החכמה, היפה, המצחיקה, המושלמת. נהייתי מישהי שונה מבפנים, שונאת את עצמה, מקללת רק את עצמה ומורידה מהביטחון העצמי שלה. לפעמים, אני מרגישה שאני רוצה לבכות אבל אין לי דמעות... תמיד אני מתאפקת לא לבכות, לא להציק לאחרים... תמיד אני חושבת שאני היחידה שרעה פה, אני רואה את כולם מסתכלים עליי בצורה מפחידה, שונה, אני מרגישה שהם שופטים אותי כשהם מביטים בי...
אני רוצה מאוד אבל מאוד לחזור לאיך שהייתי!! הלב שלי לא יכול לסבול יותר!!!! דיי עם כל זה... למה אני צריכה לחוות את זה? למה פתאום זווית הראייה שלי לחיים השתנתה? למה החיים לא נראים כמו שדמיינתי? למה אין אנשים טובים שיכולים להכיל? למה כולם עוזבים אותי ברגעים הכי קשים? מה עשיתי להם? למה אני היחידה שמשתדלת לא לפגוע באחרים?
למה? למה? למה?
למה אף אחד לא יכול לענות לשאלותיי? למה אני מפחדת מלשתף אחרים במה שאני חווה? למה פתאום הכל נהפך לשחור ומחריד? למה אין עולם דמיוני שאפשר לחיות בו בשלום??
נמאס לי כבר מהחיים האלו...
אני ממש צריכה מישהו שיוכל לחבק אותי חזק, שארגיש בטוחה ולהפסיק להיות אבודה...
אני רוצה לבכות, אבל אין לי דמעות...
אני רוצה לפרוק ולדבר אבל נגמרו לי הכוחות... אני פשוט לא צריכה להיות בעולם הזה... אני נשברתי לחלקיקים קטנים, כולם חושבים שאני חזקה מבפנים, אבל אני לא, כולי מישהי שרוצה להיות מאושרת, לחיות בשלום... זה כל מה שביקשתי... זה קשה???
אני מנסה להיות נחמדה לכולם, אבל זה לא שווה את זה... בסוף, כולם מתעלמים...