החברים שלי לא עובדים כולם מובטלים או מקבלים קיצבה. ואני עובדת קשה והם לא מבינים שאני אדם עסוק ולא יכולה להפגש כל הזמן.

מה לעשות? נמאס לי מהפרצופים ומהאמירות של "איפה את"
אני נפגשת איתם בדרך כלל בחמישי שישי. ויש אחד שהתחיל להתעצבן ולצאת עלי שאני לא מפנה יותר זמן אליו.

אתמול קבענו להפגש אני והוא ובסוף ברגע אחרון אמרתי לו שיש לי סידורים אחר כך אז אני ישב איתו לשעה שעתיים. ואז הוא אמר לי עזבי אם יושבים לשעה שעתיים אני לא רוצה להפגש.

מה דעתכם? האמת שאני לא יודעת אנחנו כבר בני 21 נראלי שצריך להיות הבנה כזאת שגם יש עבודה ויש משפחה ויש סידורים.

הם באו אלי ביציאה פעם אחת "אז תעזבי את העבודה תלכי לעבודה אחרת נורמלית זה מאוד אנוכי לעבוד בעבודה כזאת"