פריקה ): פריקה ):

אני אוהב את הלבד, אני לא אוהב את הלבד..
אני אוהב לחיות, אני לא אוהב לחיות..
אני אוהב להיות שמח, אבל לפעמים באלי לבכות..
מה יהיה איתי?
כל פעם במלחמה אינסופית בראש שלי..
ואם היה לי אקדח נראלי הייתי יורה בו, כי נמאס לי מהרעש, ומכאבי הראש..
ולפעמים הייתי רוצה לגמור את החיים..
כמה שאני נראה חזק, שמח, מאושר, אני כלום ושום דבר..
הייתי בפנמייה שנתיים ועברתי מלא, נהיו לי בעיות אמון, אני לא סומך על אנשים, כל מי שאהבתי עזב, אנשים קוראים לזה החיים אבל אני קורא לזה סיוט, כי איך אפשר לחיות ככה?
היום מי שחבר שלך מחר יכול לעלם.
ואני בנאדם שאם פרקתי את מה שאני מרגיש מולך. כנראה שאני סמכתי אלייך..
אז איך יכולת לעזוב?
וכל פעם שאני ביקשתי שנפגש פשוט דחית את זה או סיננת...
כי אני אהבתי אותך.
ועזרת לי להתקדם בחיים.
אז למה?
לפעמים אני פורק לאלוהים, אבל אני מרגיש שהוא כבר וויתר עלי..
וזה עצוב
כי אין לי אבא, אמא שלי חד הורית.
ובחיים לא קיבלתי ממנה תשומת לב, היא כל החיים שלה עובדת, וזה מרגיש שהיא פשוט בורחת ממני, וזאת ההרגשה הכי חרא בעולם, כי גם אליה אני כבר לא סומך..
שואלים אותי למה השתנתי..
ואני לא יודע מה לענות לאנשים.. מה להגיד להם את האמת? הם יצחקו עלי כי האמת היא- שהכאב שינה אותי. לא יודע אם לרעה או לטובה.. כי לאף אחד לא אכפת ממני..
ועכשיו החבר הכי טוב שלי יוצא עם ילדה שמאוד אהבתי ועשיתי איתה טעות..
כל הזמן התנהגתי אליה חרא, ואני מאוד מצטער על זה, כי ראיתי איתה עתיד למרות שאני רק בן 15. ואם זה מעניין מישהו היה לי נורא קשה לרשום את כל זה..
אני מנסה להראות שמח אבל מבפנים אני רק מחכה למות, לשקט האינסופי. כי המלחמה הכי קשה היא בראש, כל הצעקות האלה בראש שלי שלא נפסקים, תעשה זה. תעשה ככה. תגיד לה. אל תגיד לה. לשחק עם אגו. לא לשחק עם אגו. כאילו הטוב והרע נלחמים בתוכי..
וזה כואב. כואב מאוד, ולפעמים הייתי רוצה מישהו לסמוך אליו ולספר הכל..
אבל כנראה שאני רק להסתמך על עצמי כרגע..
כי לא בטוח שהמישהו הזה יגיע.
תודה לכל מי שקרא את זה(: