היי יש מצב שאתם נותנים ביקורת על מה שכתבתי?

כןכןכןכן אני מאוהבת בלקרוא סיפורים של אחרים

שואל השאלה:
לא היה אדם אחד שהצליח לברוח מהמוות, גם לא ג'ני. ג'ני מתה בגיל 15 מתאונת דרכים בקליפורניה, כעט היא יושבת מול פקידת גן-עדן בחדר העולמות. חדר שנראה בערך כמו משרד של פקיד בנק. אולי ציפיתם שלחדר אשר בו נקבע אם אדם הולך לגן או לגהנום. אך זה לא המצב. כרגע ג'ני לא ידעה לאן מועדות פניה, היא לא חשבה שהיא אדם טוב במיוחד או רע במיוחד. אך בכל זאת הייתה מופתעת כאשר פקידת גן העדן הכריזה. "גני לון, מלאכית המוות דאמר נשאה אותך לשולייה" הפקידה נתנה למילותיה לחיות בחדר. ג'ני הרגישה חנוקה למרות שלא נשמה כלל, היא הולכת לעזור לרצח? לצפות באנשים מאבדים את חייהם בלי לעשות דבר? עלתה לה חלחלה רק מלחשוב על כך. הפקידה בהתה בפרוצוף המבועת של ג'ני וחייכה חיוך קטן הו אמרה " זה לא כזה נורא אחרי שמתרגלים" "אני חייבת להסכים?" שאלה ג'ני "לצערי כן" ענתה הפקידה. אלו דמעות בעיניה של ג'ני שבברור ניסתה להסתיר, ג'ני לא בכתה זמן מה. אך עכשיו היא כן. הפקידה אמרה "הפגישה נגמרה, תכף יקחו אותך לחדרך שבו דאמר מחכה לך"

שואל השאלה:
ג'ני הלכה אחר הפקיד אל חדרה. לאחר שנכנסה ראתה שעל המיטה ישבה בחורה, לא נראת יותר מבת 20. שיערה היה לבן וארוך, הוא היה פזור עם שתי קוקיות קטנות, היא הייתה רזה ונמוכה, ועינה היו בצבע קשת, היא לבשה אוברול ג'ינס כחול, שהיו מודבקים עליו פצ'ים צבעונים, מתחת היא לבשה חולצת קשת, גרבי קשת ערוכות ונעלים לבנות. היא נראתה לג'ני כאילו ראתה אותה מתי שהוא, בחלום או בסיוט. היה בה משהו מפחיד שג'ני לא ידעה להסביר. האישה פנתה אל ג'ני "ששלוום ג'ני! ברוכה הבאה! אני מלאכית המוות רות' ואני בטוחה שנהנה!" "שלום" ענתה ג'ני. "למה את כזו מבואסת?" שאלה רות' "אני מעדיפה לשמור את זה לעצמי" "יופי כי זה לא מעניין אותי בכלל! אבל על תפריעי לי בעבודה אוקי, בכל מקרה אני הולכת המדים על המיטה והחדר שלך ביי". המלאכית יצאה מהחדר. ג'ני התעצבנה על רות', על איך שהיא היתייחסה למוות בקלילות, אל צורת הדיבור המציקה שלה, על שהיא העלתה על דעת שהיא תהנה מהתפקיד הזה. בכל מקרה היא ניסתה להרגע לרגע. היא ראתה את המדים שלה גלימת אקסולוטל וורדה עם סרט חולצה מכופתרת חצאית פפיון ותיק קטן. היא אהבה את המדים, אבל לידם הייתה סכין קטנה. את הסכין היא אהבה פחות. בכל מקרה היא הרגישה עייפה נורא, היא נשכבה על המיטה, ברגעים אלה היא הרגישה שכל עולמה מסתובב סביבה, לפעמים אנשים מרגישים שתקועה להם אבן בגרון, היא הרגישה שהיה תקוע לה הר בגרון, את מי היא תהרוג עכשיו? כל אדם שמת הוא אדם עם חברים משפחה, היא לא רצתה להרוג אף אחד, היא תהפוך לכל מה שלא רצתה להיות, המצפון שלה דחק בה, אבל היא הבינה שאין מה לעשות. ג'ני שנאה להרגיש חסרת עונים, מאז שהיא ילדה היא תמיד דאגה להיות זאתי שאחראית למצב, אבל עכשיו היא לא, היא נתונה לגמרי לשליטה של דברים שהרבה יותר גדולים ממנה. היא בהתה בתקרה, ושעשתה את מה שאדן חסר עונים עושה. כלום.

ההתחלה מזכירה לי מאוד את הסדרה המקום הטוב

שואל השאלה:
ג'ני לא ממש ישנה בלילה, אלא יותר בהתה בתקרה תוך כדי שהיא דואגת ותוהה על גורלה, הדאגות ראו את השינה כחשובה הרבה פחות, וזה לא שלא היה לה ממה לדאוג, אבל זה לא אומר שהשינה לא חשובה, רוט דווקא הסכימה עם הדאגות, יש דברים הרבה יותר חשובים משינה לעשות, "בוקר טוב! תתארגני מהר ונצא, אני רוצה להספיק הרבה היום" אמרה רוט תוך כדי שהתפרצה לחדרה בארבע לפנות בוקר, בכל זאת יום ארוך עמד לפניהם ואיסוף נשמות זאת לא מלאכה שיכולה לסבול דיחוי, ג'ני קמה ממיטתה, לבשה את החליפה שלה, שהייתה נוחה להפתעתה, ויצאה מביתה, מבלי שאלות או מילים מיותרות, היא פחדה מרוט' כלכך שבצעה את בקשותיה כאילו היו פקודות, זה לא שג'ני הייתה אחת שמפחדת מאנשים, וממש לא אחת שעושה מייד כל מה שאומרים לה, אבל רוט' הפחידה אותה כלכך שהיא ממש העדיפה לעשות כל מה שהיא אומרת מאשר לראות את הצד העצבני שלהט, לאחר שיצאה מחדרה היא ורוט הלכו בדרך בשביל לצאת מהמעונות, שלמען האמת ג'ני לא שמה לב על קיומם, היא הייתה כלכך לחוצה שהיא לא שאלה את עצמה לרגע איפה היא, היא ראתה את החדר שלה אבל היא לא שאלה איפה הוא נמצא לרגע, ובגלל זה היא גם לא הספיקה לראות כמה המקום הזה יפה, המקום היה מושלם, בדיוק כמו שאפשר לדמיין את גן העדן, הכל היה כלכך נקי ומקסים, ג'ני ראתה את המקום הזה בפליאה, היא הרגישה את הרוח בשיערה ואת הריח של המקום הזה, רוט' חייכה מעט, כאילו מבינה בדיוק מה ג'ני מרגישה ללא מילים, ושאלה בקול קצת יותר נחמד ועמוק ממקודם "יפה נכון?" "זה מדהים! מי עוד גר במעונות האלה שהם כלכך יפים?" ג'ני שאלה, "זה לא רציני הכל פה יפה, אלו רק המעונות של השוליות" ענתה רוט', "יש עוד שוליות?" שאלה ג'ני "בדיוק כמו שיש עוד מלאכי מוות" ענתה רוט "יש עוד מלאכי מוות?!" אמרה ג'ני, שהייתה מאוד מופתעת "אלא מה, בכל שנייה מת משהו כמו אין סיכוי שמלאך אחד יצליח לאסוף את כל זה, וזה בא ממלאכית המוות הכי טובה שהייתה איי פעם" ענתה רוט כאילו שזה ברור מאילו, "את מגזימה, אין מצב שאת מלאכית המוות הכי טובה איי פעם" אמרה ג'ני, "מכל המשפט הארוך הזה דווקא על זה בחרת להיתפס? בכל מקרה אני כן, את יכולה לבדוק, באמת שלפי כל גורם אלוהי אני נחשבת כמלאכית המוות הכי טובה שהייתה, זכיתי בתואר הזה וגם יש לי תעודה שאומרת את זה" אמרה רוט', "באמת?" שאלה ג'ני "כן באמת" אמרה רוט, טיפה עצבנית שג'ני פקפקה בה, בלי שג'ני שמה לב הם כבר יצאו מהמעונות, ומכונית לבנה ויפה נעמדה בפניהם, "תכנסי" אמרה רוט', ג'ני נכנסה למכונית בזריזות, והן יצאו לדרכן, מכאן הדבר היחיד שג'ני יודעת זה שהכל פה לא נודע.

שואל השאלה:
ג'ני ורוט ישבו יחד במכונית, היה נראה שהמכונית הייתה יקרה, היא הייתה מפוארת וגדולה, והכיסאות היו מרווחים ונוחים, אבל בכל זאת ג'ני לא הרגישה בנוח לשבת במכונית, היא אף פעם לא הייתה במכונית יפה ויקרה כלכך והיא לא הייתה רגילה לדברים מהסוג הזה, רוט' ידעה טוב מאוד איך הלחץ נראה, ופניה של ג'ני נראו לחוצות מאוד, אז היא שאלה את ג'ני בקור רוח "מה, את מתרגשת לקראת העבודה?", האמת שרוט' ידעה למה ג'ני נראתה לחוצה, היא ידעה לקרוא אנשים וסיטואציות בצורה על אנושית, אבל היא גם שמה לב לזה שג'ני שכחה למה היא כאן, ומה מטרותיה, היא לא פה סתם, יש לה עבודה, ורוט' לא ראתה בעין יפה שג'ני לא זוכרת למה היא פה, ג'ני לעומת זאת רק רצתה לשכוח למה היא פה, כאשר רוט' הזכירה לה את זה זה הרגיש כאילו המילים הידהדו בראשה, והמועקה הדוקרת בגרון חזרה, היא כאילו ראתה את הדאגות נכנסות לראשה דרך הפה והאוזניים, היא לא הרגישה בטוב בכלל, לכן שאלה את רוט' "אפשר לעצור בצד? אני מרגישה שאני עומדת להקיא" "איזה להקיא ואיזה נעליים אין לך גוף, אנחנו לא עוצרות סתם" ענתה רוט' קצת עצבנית, ג'ני התביישה מאוד והשתתקה, רוט' ידעה שג'ני לא משקרת, אבל מהניסיון הרב שלה עם הגוף האנושי היא הבינה שלמחשבות יש השפעה רבה על התחושות, אבל היא גם הבינה שהסבל של ג'ני לא יועיל להם לרגע, רוט ידעה שהרבה מאוד מהפחד של אנשים מהעבודה הזאת נובע מבורות, "למה את מפחדת מהעבודה שלך?" שאלה רוט, "מאיפה לך שאני מפחדת?" שאלה ג'ני? "כי את בת אדם ואני לא מטומטמת" ענתה רוט, ג'ני השתתקה לשנייה ואז ענתה "אני לא רוצה לרצוח, אני לא רוצה להרוג חפים מפשע, להיות אחראית במו ידיי לכלכך הרבה סבל כמו מוות, לקרוביו של האדם ולבן אדם עצמו". רוט ענתה במהירות "דבר ראשון, את לא רוצחת אף אחד-" "כן אני מבינה שזאת העבודה שלך" קטעה אותה ג'ני, רוט נאנחה ואמרה "לא זה לא קשור, לא מדובר ברצח, הגופה כבר מתה, הדבר היחיד שאנחנו עושות זה לדאוג לאסוף את הנשמות, אומנם כן צריך להרוג את הנשמה אבל זה לא באמת להרוג כי היא גם ככה לא חייה, עם זה לא יקרה נשמות ישארו בעולם כרוחות רפאים שזה גורל גרוע הרבה יותר ממוות, ולגבי כל שאר הדברים שאמרת, אלו אנשים שכבר מתו מסיבות לא סיבות, אין לך שום אחריות על המוות שלהם, המוות הוא בלתי נמנע ואת לא אחראית על רגשות של אף אחד" נעשה שקט ברכב, רוט שאלה את הנהג שנהג ברכב, עוד משהו שג'ני לא שמה לב לקיומו "עוד כמה זמן מגיעים?" "עוד שעה לכל הפחות, מאוד רחוק להגיע לעולם החומר" "אני יודעת אבל אין לי זמן היום" אמרה רוט, "טוב אתה יודע מה זה אומר", אמרה רוט, "את מטורפת" השיב הנהג, המכונית עצרה, מה רוט שלפה משום מקום פטיש ענק וצבעוני ואמרה לג'ני, יש כאן משהו שעוד לא חווית אבל תזהרי לא ליפול טוב?"

כן בשמחה

כעת*

שואל השאלה:
אגב אם אתם קראתם את הארבע פרקים הראשונים ואת כולם או לפחות מנסים תודה כי זה קצת ארוך

יש לי מה להגיד אבל אני לא רוצה להוריד מוטיבציה ואין לי מושג איך להגיד את זה.
כל הכבוד שאת מנסה לכתוב^^

שואל השאלה:
^זה רע? פשוט תגיד, אני בת 12 שלא תפגע ממה שתכתוב

סבבה.

דבר ראשון אני אפתח שזה מדהים שאת כותבת! ושבגיל 12, זו בערך הצורה בה אני כתבתי. וככה צריל להתחיל - בפשוט לכתוב. ולא מושלם. ומשם צוברים ניסיון ומיומנות ונהיים טובים יותר ויותר.

אז אני אתחיל -
סיפור צריך נופך. סיפור הוא לא כמו דו"ח שמתעד מה כל דמות אמרה, בצורה יבשה ועניינית כמו מן תיעוד מילולי של שיחת ממשלה.
הוא בא להנפיש סיטואציה דרך מילים וליצור עולם שמרגיש חי, עם דמויות ועלילה שמרגישות ממשיות ואמיתיות מבין הדפים.

הצורך הוא בליצור חיבור רגשי בין הקורא לדמות, ולעולם ולסיפור, ליצור עולם שמרגיש ממשי ונופך בסיטואציות.
ובזה לא די ברק לכתוב בתמצות דיאלוג(כמובן שדיאלוג הוא חלק גדול מזה).
[כדי לקבל מושג כיצד נכתב סיפור טוב,
כדי לקבל השראה(לא להעתיק, אבל לקבל מושג), חשוב לקרוא ספרים שנכתבו ברמה הזו.
זו רשימה אישית שלי של ספרים מסוגים וז'אנרים שונים, שכל אחד עושה בזה עבודה מעולה, כשהאחרון הוא הספר הכי טוב שקראתי, עד היום-
מחנה הקיץ של אדון הוא
איסתרק
שם הרוח.] - זה מהצד, סתם עצה.

אבל בחזרה לנושא-
בשביל זה, חשוב לא רק הדיאלוג עצמו, של מה הדמויות אומרות, או תיאור בסיסי ומקוצר של הסיטואציה. אלא חשוב לדעת איך* להנגיש את זה.
לדוגמא, הסיפור בא לספר על ג'ני, אם לקורא אין מושג מי היא, איך הוא יתחבר אליה?
היא כמו קנבס ריק. וזה לא טוב, כדי שדמות תהיה משהו שהקורא יתחבר אליו, הוא צריך להבין מי היא קודם.
כמובן שבתחילת הספר הוא מקבל רק מושג בסיסי, וככל שהזמן עובר, הקורא רואה יותר מהדמות, מגלה עליה יותר, וגם רואה אותה משתנה. אבל זה רק בגלל שבהתחלה היה לה בסיס אליו הוא התחבר.

וכמובן שכשאתה כותב, חשוב שזה יהיה בלי שגיאות כתיב ובפיסוק נכון.
בנוסף, לא חייב לאלץ שפה גבוהה איפה שלא צריך, בכתיבה, גם צורת השימוש בשפה עצמה, היא חלק ממה שאתה מנסה להביע, ובכל אופן חשוב לשמור על עברית תקינה.

שואל השאלה:
^אוקי, דבר ראשון אתה יודע לבקר טוב וזאת מיומנות שאין לרוב האנשים, דבר שני תודה, אני אשתדל לנסות לקחת את זה לצומת ליבי

הדבר הכי טוב, הוא להסתכל על סדרות וספרים *ממש* טובים שקראת, ולשאול את עצמך, מה הופך אותם לכל כך טובים?
ובספרים לשאול - מה בכתיבה שלהם גורם לי כל כך להתפעל?

כי כמובן, צריך לכתוב טוב את הדמויות, בניית עולם ועלילה(ופיתוח דמויות ככל שהעלילה מתקדמת)
אבל *איך* לכתוב את זה? אדם יכול לדעת מה לעשות אבל בפועל כזהוא כותב זה יוצא רע.
הדבר הראשון שצריך, הוא כמובן, לכתוב מלא. עם ניסיון מגיעה מיומנות ושיפור.
והדבר השני - לראות מה היא הכתיבה באותם סםרים מדהימים, איך הסופר דם כותב? מה הוא עושה?
- ללמוד ולראות מה מאסטרים באומנות שלהם עושים.

כי תמיד את יכולה לקבל איזו מן הדרכה שלב אחרי שלב "איך לכתוב"
אבל הדבר הכי נכון הוא בעצמך לנתח ולהבין איך בנוי ספר טוב ומה דרוש לספר סיפור מדהים ואמיתי(בעצמך, הכוונה שלי - שתביני בעצמך. זה יכול כמובן להיות גם דרך שיעורים וחוגים
העיקר שזו תהיה הבנה עצמית)
ובמילים אחרות - להבין בעצמך מה הופך סיפור לטוב.
זה הופך להיות הבנה פנימית ועצמאית.
משהו שאי אפשר להשיג אם עוקבים כמו תוכי אחרי שלבים.
(ללמוד איך לכתוב זה לא לעקוב כמו תוכי כמובן. ללכת לשיעור שמלמד אותך לאט לאט מה הופך סיפור לטוב ואיך לכתוב אחד כזה זה מדהים. אני מדבר שכשאדם פשוט לוקח עצות ועושה שלבים *בלי* להבין למה.)