8 תשובות
למה לא לקחת את כל המלא מלא מלא שירים האלה שהם מוציאים ולעשות מהם אלבום חח
שאלה לא ברןרה
שאלה לא ברןרה
שואל השאלה:
מה המטרה של האלבום ומה כל כך משנה בין האלבומים?
מה המטרה של האלבום ומה כל כך משנה בין האלבומים?
אנונימית
כי ככה זה עובד חחח
בעיקרון יש אלבומים שאי אפשר לא לשמוע אותם רצוף כמו the wall the dark side of
the moon
ולרוב כל אלבום זה סגנון שונה בדכ
בעיקרון יש אלבומים שאי אפשר לא לשמוע אותם רצוף כמו the wall the dark side of
the moon
ולרוב כל אלבום זה סגנון שונה בדכ
היי שמנדריק 3:
תשובה קצרה (יחסית): זה נהיה סטנדרט בשביל תקליטים בגלל כל מיני סיבות (נוחות, חומר, מגבלות טכנולוגיות, פורמט ארוך בשביל מוזיקה שהייתה הרבה פעמים קלאסית) ואומנים החליטו לאמץ את זה ושמו כמה שירים/יצירות ביחד על תקליט אחד. הרבה פעמים השירים שנבחרו לא היו רנדומליים, ועסקו בנושאים משותפים/זרמו באופן מסוים/הראו את התקופה הזאת בחיי האומן.
זה קצת פחות נפוץ היום אבל לגמרי יש אלבומים מודרניים ככה. אלבום שלם הרבה פעמים מרגיש יותר מספק או נותן (לי לפחות) יותר רעיון על האומן משירים בודדים.
תשובה ארוכה (אוי ואבוי):
בשביל להבין למה "האלבום" זה פורמט כל כך פופולרי, צריך להבין על מה הוא נמצא. כאילו, פיזית. מבלי לפרט יותר מדי על איך תקליטים, מחט וחצוצרה מוזרה (גרמופון) יוצרים סאונד, אפשר לדבר על התפתחות הפורמט של התקליט. הפורמט המקורי היה בכלל תקליטי שלאק (shellac) באורך 12 אינץ' (קוטר ~30 ס"מ) שהסתובבו 78 פעמים בדקה (78 rpm). התקליטים הקדומים האלה היו מאוד בזבזנים גם בגלל החומר שלהם (שאגב מיוצר על ידי חרקים שקיימים רק בדרום אירופה. לא אני לא ממציא את זה) וגם בגלל שהם הסתובבו מאוד מהר ולא ניצלו את כל המידע שהם יכולים לאכסן. אלה היו תקליטי סינגלים שלרוב החזיקו בערך 5 דקות של שמע בכל צד. היו גם גרסאות 10 אינץ' (~25 ס"מ) שהחזיקו 3-4.
אחרי הרבה פיתוחים וכשלונות בגלל השפל הגדול בסופו של דבר הגיעו לפורמט של תקליט 12 אינץ' (ולעתים רחוקות 10 אינץ') שרץ ב33.33 rpm שעשוי מ-ניחשתם נכון- ויניל (pvc / vinyl), פולימר של פלסטיק שזול לייצר. הפורמט הזה היה יכול להחזיק 23 דקות בכל צד (למרות שאחר כך זה הורחב קצת) ומכאן מגיע האורך המוכר של רוב האלבומים הישנים - 35-50 דקות. הפורמט הזה גם הביא לאיכות משופרת מהקודמים.
יש גם גרסה לסינגלים בקוטר 7 אינץ' (~18 ס"מ) שרצה ב45 rpm שיכולה להחזיק בערך 5 דקות של מוזיקה לכל צד.
אז כן, סוף סוף היה אפשר לשמוע את החמישית של בטהובן על דיסק אחד (שאגב זה היה התקליט 12 אינץ' הראשון שנמכר), וזה מגניב והכול, אבל מה עם מוזיקה חדשה יותר?
מן הסתם שאומני ג'אז שמחו שסוף סוף נוכל "לשמוע" את הסולו קונטרבאס באורך 8 דקות שהיה להם כל כך חשוב להכניס באמצע היצירה בת החצי שעה שלהם, אבל הפורמט הזה הביא גם להתפתחות מוזיקלית בעוד ז'אנרים.
אומני רוק ופופ הבינו את הנוחות ואת הערך המוסף שיש באלבומים שמכילים כמה שירים. הם יכלו גם להתפרע עם האורכים של השירים (פרוג רוק), ליצור זרימה טבעית בין השירים (פרוג רוק) ואפילו ליצור אלבום קונספט, משמע, דן כולו באותו הנושא! (פרוג רוק).
גם לאומנים שאפתניים פחות זה היה טוב, אנשים יכלו להתחבר ולהבין אותם יחסית טוב כאומנים בעזרת קנייה אחת, וזה הבטיח יותר מכירות. בשל זאת, עידן האלבומים (album era) התחיל.
בין אמצע שנות השישים עד תחילת שנות האלפיים אלבומים היו הפורמט הדומיננטי. בשנים האלה חלו הרבה שינויים באופן הצריכה שלהם.
אומנם הקסטות התחילו עוד בשנות ה60, אבל הם לא הפכו לסנסציה עד שנות ה80 עם הווקמן של סוני, שהיווה סנסציה עולמית משום שהוא:
-נייד
-גורם לך להיראות מגניב רצח
הקסטות האלה יכלו להחזיק די הרבה שמע (משתנה אבל רוב הזמן 30 ,45 או 60 דקות לכל צד). בגלל שהן היו זולות וקל להעתיק אותן, הקסטות גם גרמו לעלייה של מוזיקת אנדרגראונד וגם כן דחפו את הפורמט של "האלבום" למיינסטרים.
באיזשהו שלב הן הוחלפו בcds, או בשביל המפגרים (כמוני) compact discs. הן הבטיחו איכות טובה יותר ונוחיות (אם כי פחות ניידות בהתחלה) והן הפכו את הפורמט של האלבום הכפול ליותר פופולרי, מה שבמיוחד התאים להיפ-הופ שעלה למיינסטרים באותן שנים, עם כל הinterludes והאינטרו/אאוטרואים שאנחנו אוהבים בפעם הראשונה ומדלגים עליהם בכל פעם אחרת.
הן יכולות להחזיק 74 דקות. יש כאלה שאומרים שזה היה בשביל להכניס את הסימפוניה התשיעית של בטהובן (כן, שוב בטהובן. איזו סגירת מעגל מטורפת!) אבל יש עדויות מנוגדות לגבי זה.
מכאן גם הגיעו cd players ניידים, לאחר מכן mp3 players ולבסוף כמעט כולם עברו לstreaming, ועם זה ירדה קצת החשיבות של האלבום.
לא בהכרח לרעה, אני לגמרי חושב שיש טעם בסינגל אחד טוב, ולפעמים באמת לא צריך ליצור אלבום שלם אם יש לך איזה שלושה שירים טובים שוכבים איפשהו. תוכנות הstreaming (ספוטיפיי, סאונדקלאוד, יוטיוב...) הפכו את הכול להרבה יותר נגיש לכולם, לטוב ולרע.
אומנם אומנים פחות מוכרים יכולים לצבור מעריצים (למרות שספוטיפיי לא משלמים להם בשיט אבל בסדר) כי כבר לא צריכים לשלם בשביל כל אלבום מבלי לדעת אם הוא יהיה טוב בכלל, אבל מרוב מהירות הרבה אנשים מפספסים דברים שהיו יכולים לגלות בטעות - בין אם זה איזה אלבום טורקי רנדומלי שאפשר להיתקל בו רק בחנות תקליטים או שיר נהדר לא ידוע של אומן שהם כבר אוהבים.
האם זה שווה את זה? תחליטו אתם. או שלא, גם בסדר.
לאור כל הנימוקים והדוגמאות שהצגתי, אני 3> בטהובן
תשובה קצרה (יחסית): זה נהיה סטנדרט בשביל תקליטים בגלל כל מיני סיבות (נוחות, חומר, מגבלות טכנולוגיות, פורמט ארוך בשביל מוזיקה שהייתה הרבה פעמים קלאסית) ואומנים החליטו לאמץ את זה ושמו כמה שירים/יצירות ביחד על תקליט אחד. הרבה פעמים השירים שנבחרו לא היו רנדומליים, ועסקו בנושאים משותפים/זרמו באופן מסוים/הראו את התקופה הזאת בחיי האומן.
זה קצת פחות נפוץ היום אבל לגמרי יש אלבומים מודרניים ככה. אלבום שלם הרבה פעמים מרגיש יותר מספק או נותן (לי לפחות) יותר רעיון על האומן משירים בודדים.
תשובה ארוכה (אוי ואבוי):
בשביל להבין למה "האלבום" זה פורמט כל כך פופולרי, צריך להבין על מה הוא נמצא. כאילו, פיזית. מבלי לפרט יותר מדי על איך תקליטים, מחט וחצוצרה מוזרה (גרמופון) יוצרים סאונד, אפשר לדבר על התפתחות הפורמט של התקליט. הפורמט המקורי היה בכלל תקליטי שלאק (shellac) באורך 12 אינץ' (קוטר ~30 ס"מ) שהסתובבו 78 פעמים בדקה (78 rpm). התקליטים הקדומים האלה היו מאוד בזבזנים גם בגלל החומר שלהם (שאגב מיוצר על ידי חרקים שקיימים רק בדרום אירופה. לא אני לא ממציא את זה) וגם בגלל שהם הסתובבו מאוד מהר ולא ניצלו את כל המידע שהם יכולים לאכסן. אלה היו תקליטי סינגלים שלרוב החזיקו בערך 5 דקות של שמע בכל צד. היו גם גרסאות 10 אינץ' (~25 ס"מ) שהחזיקו 3-4.
אחרי הרבה פיתוחים וכשלונות בגלל השפל הגדול בסופו של דבר הגיעו לפורמט של תקליט 12 אינץ' (ולעתים רחוקות 10 אינץ') שרץ ב33.33 rpm שעשוי מ-ניחשתם נכון- ויניל (pvc / vinyl), פולימר של פלסטיק שזול לייצר. הפורמט הזה היה יכול להחזיק 23 דקות בכל צד (למרות שאחר כך זה הורחב קצת) ומכאן מגיע האורך המוכר של רוב האלבומים הישנים - 35-50 דקות. הפורמט הזה גם הביא לאיכות משופרת מהקודמים.
יש גם גרסה לסינגלים בקוטר 7 אינץ' (~18 ס"מ) שרצה ב45 rpm שיכולה להחזיק בערך 5 דקות של מוזיקה לכל צד.
אז כן, סוף סוף היה אפשר לשמוע את החמישית של בטהובן על דיסק אחד (שאגב זה היה התקליט 12 אינץ' הראשון שנמכר), וזה מגניב והכול, אבל מה עם מוזיקה חדשה יותר?
מן הסתם שאומני ג'אז שמחו שסוף סוף נוכל "לשמוע" את הסולו קונטרבאס באורך 8 דקות שהיה להם כל כך חשוב להכניס באמצע היצירה בת החצי שעה שלהם, אבל הפורמט הזה הביא גם להתפתחות מוזיקלית בעוד ז'אנרים.
אומני רוק ופופ הבינו את הנוחות ואת הערך המוסף שיש באלבומים שמכילים כמה שירים. הם יכלו גם להתפרע עם האורכים של השירים (פרוג רוק), ליצור זרימה טבעית בין השירים (פרוג רוק) ואפילו ליצור אלבום קונספט, משמע, דן כולו באותו הנושא! (פרוג רוק).
גם לאומנים שאפתניים פחות זה היה טוב, אנשים יכלו להתחבר ולהבין אותם יחסית טוב כאומנים בעזרת קנייה אחת, וזה הבטיח יותר מכירות. בשל זאת, עידן האלבומים (album era) התחיל.
בין אמצע שנות השישים עד תחילת שנות האלפיים אלבומים היו הפורמט הדומיננטי. בשנים האלה חלו הרבה שינויים באופן הצריכה שלהם.
אומנם הקסטות התחילו עוד בשנות ה60, אבל הם לא הפכו לסנסציה עד שנות ה80 עם הווקמן של סוני, שהיווה סנסציה עולמית משום שהוא:
-נייד
-גורם לך להיראות מגניב רצח
הקסטות האלה יכלו להחזיק די הרבה שמע (משתנה אבל רוב הזמן 30 ,45 או 60 דקות לכל צד). בגלל שהן היו זולות וקל להעתיק אותן, הקסטות גם גרמו לעלייה של מוזיקת אנדרגראונד וגם כן דחפו את הפורמט של "האלבום" למיינסטרים.
באיזשהו שלב הן הוחלפו בcds, או בשביל המפגרים (כמוני) compact discs. הן הבטיחו איכות טובה יותר ונוחיות (אם כי פחות ניידות בהתחלה) והן הפכו את הפורמט של האלבום הכפול ליותר פופולרי, מה שבמיוחד התאים להיפ-הופ שעלה למיינסטרים באותן שנים, עם כל הinterludes והאינטרו/אאוטרואים שאנחנו אוהבים בפעם הראשונה ומדלגים עליהם בכל פעם אחרת.
הן יכולות להחזיק 74 דקות. יש כאלה שאומרים שזה היה בשביל להכניס את הסימפוניה התשיעית של בטהובן (כן, שוב בטהובן. איזו סגירת מעגל מטורפת!) אבל יש עדויות מנוגדות לגבי זה.
מכאן גם הגיעו cd players ניידים, לאחר מכן mp3 players ולבסוף כמעט כולם עברו לstreaming, ועם זה ירדה קצת החשיבות של האלבום.
לא בהכרח לרעה, אני לגמרי חושב שיש טעם בסינגל אחד טוב, ולפעמים באמת לא צריך ליצור אלבום שלם אם יש לך איזה שלושה שירים טובים שוכבים איפשהו. תוכנות הstreaming (ספוטיפיי, סאונדקלאוד, יוטיוב...) הפכו את הכול להרבה יותר נגיש לכולם, לטוב ולרע.
אומנם אומנים פחות מוכרים יכולים לצבור מעריצים (למרות שספוטיפיי לא משלמים להם בשיט אבל בסדר) כי כבר לא צריכים לשלם בשביל כל אלבום מבלי לדעת אם הוא יהיה טוב בכלל, אבל מרוב מהירות הרבה אנשים מפספסים דברים שהיו יכולים לגלות בטעות - בין אם זה איזה אלבום טורקי רנדומלי שאפשר להיתקל בו רק בחנות תקליטים או שיר נהדר לא ידוע של אומן שהם כבר אוהבים.
האם זה שווה את זה? תחליטו אתם. או שלא, גם בסדר.
לאור כל הנימוקים והדוגמאות שהצגתי, אני 3> בטהובן
אני לא כותב בשביל פרחים.
אני כותב בשביל ליהנות.
חוץ מזה יהיה יותר מצחיק אם יתנו למישהו אחר אבל מה שהזאתי תבחר
אני כותב בשביל ליהנות.
חוץ מזה יהיה יותר מצחיק אם יתנו למישהו אחר אבל מה שהזאתי תבחר
זה סתם מטומטם
אם מישהו רוצה נגיד עכשיט לקנות תקליט וכמה תקליטים של כל השירים שלהם
עכשיו הוא לא יקנה 2000 תקליטים של אותו אמן
אם מישהו רוצה נגיד עכשיט לקנות תקליט וכמה תקליטים של כל השירים שלהם
עכשיו הוא לא יקנה 2000 תקליטים של אותו אמן
כי מה הפואנטה להוציא שיר אחד כל פעם
שואל השאלה:
תודה לך אוז הגברמלך
תודה לך אוז הגברמלך
אנונימית
באותו הנושא: